ביום רביעי ה14.8.19 הוזמנתי לתוכנית הבוקר "פאולה וליאון" כדי לדבר על מינימליזם. ממה שיצא לי מהפה בתוכנית דווקא הייתי מרוצה, אבל מהשאלות של המראיינים ומההלך הכללי- לא. ואלה הסיבות / מעיין טל

 

"תקשיבי" אמרתי לתחקירנית שראיינה אותי בטלפון "אני אומרת לך מראש- אני עומדת לדבר על המינימליזם כזרם תרבותי-פוליטי, על המגזין, על האפליקציה ועל תפיסת העולם באופן כללי. אם ישאלו אותי כמה בגדים יש לי בארון או מה בעלי חושב על אורח החיים, אני פשוט לא אענה" 

 

כבר שלוש שנים שאני עוסקת במינימליזם. זה התחיל מוולוג שהיה לי בשם "הסולידרית", והתגלגל עם השנים לייסוד הפרויקט הענק שרק הולך וצובר תאוצה בשם "מינימליזם ישראל". בהתחלה הייתה קבוצת פייסבוק, אחר כך מגזין אינטרנטי והיום אפליקציה.

 

וכבר שלוש שנים שבכל כמה חודשים מתקשרים מהתקשורת ומציעים לי להתראיין. 

 

אומנם בזמן הזה קרה שינוי תפיסתי. פעם היו מציגים אנשים שמתחברים לזרם הזה כ"הזויים", "סגפנים" ומנסים ליצור מהם גימיק ולהציג אותם כזרם קיצוני, בעוד שהיום- כבר יותר מבינים שמדובר בזרם שנוצר מתוך דור הY שהתחיל את חייו הבוגרים לתוך התרבות הכי צרכנית שהייתה אי פעם בהיסטוריה של האנושות, וגדל בעצמו בתקופה בה השינוי התרבותי-צרכני והתפתחות הטכנולוגיה היו המהירים והדרמטים ביותר שהיו אי פעם.

 

דור זה, שהבחין בחוליים שהתרבות הזאת מייצרת כיוון שהם פגעו בו ראשון, התחיל לשאול שאלות. למה אנחנו אומללים? אחרי מה אנחנו רודפים? למה יש לנו כל כך הרבה ואנחנו מרגישים כל כך עניים? למה הכל כל כך מנוכר היום- בניגוד למה שהיה לפני עשר שנים? מה קרה לקהילות? מה קרה לשיח האנושי? מה קרה לפשטות? איזה מין חיים יהיו לילדים שלנו?

אנחנו שואלים את עצמנו את השאלות האלה. כולנו.

ולעצם שאילת השאלות האלה- קוראים היום- מינימליזם.

 

לכן אתם יכולים להבין מה היה גדול זעמי כשהשאלה הראשונה ששאלו אותי בראיון בתוכנית הבוקר הייתה על מה שאני לובשת. אני לא חושבת שאי פעם אירחו חבר כנסת, עיתונאי או לוחם צדק חברתי ושאלו אותו על הלבוש שלו. לא שאני מתיימרת להיות אף אחד מהשלושה, אני זו אני ואין לי ממש דרך אחת להגדיר את מה שאני עושה- אבל עולם התוכן שלי הרבה יותר קרוב לאנשים כאלה- מאשר לעולם של "היפית מוזרה שחיה לפי שיטה מסוימת ומתנגדת לשופינג". נו. תעשו לי טובה. ממש אני עומדת מול עזריאלי ומפגינה כדי לגרום לאנשים לא לקנות. אם תצפו בכתבה תוכלו לראות איך הגבתי לשאלה הזאת (עניתי עליה כמובן, אבל בעיקום אף וחוסר סבלנות).

 

 

מתוך "פאולה וליאון". ערוץ 12

 

 

אני כבר למדתי. למראיינים צריך לענות תשובות שלא קשורות לשאלות. אם שואלים אותי למה לא לקרוא לי "חסכנית" (אחרי שאני חוטפת ג'ננה ואפילו לא מסתירה את זה) אני פשוט מספרת על הזרם, על המגזין ועל האפליקציה.

 

אם שואלים אותי איך זה משפיע על בעלי- אני פשוט מסרבת לענות (לכן כנראה התחקירנית שראיינה אותי בטלפון הורידה את השאלה הזאת. איך זה אמור להשפיע עליו? מה, חזרתי בתשובה? אני שואלת שאלות על התרבות שלי. ספק אם מישהו פעם התגרש בגלל זה)

 

אני יודעת שהמראיינים מקבלים את השאלות מראש. אין להם זמן להקשיב לי באמת. גם תוך כדי שדיברתי המראיינת סימנה לי באצבעות שלה שאזדרז. הם שם כדי לנהל תוכנית, לא כדי לשאול שאלות פילוסופיות על החיים.

 

אבל בכל זאת, אם אני הייתי מראיינת מישהו ומתחילה להבין לאט לאט שהשאלות לא קשורות לתשובות של המרואיינים- אני מאמינה שהייתי מנסה לנהל שיחה שקשורה למה שמדברים איתי- או במילים אחרות- להקשיב. "איך זה עובד עם ילדים בחופש? באמת יותר טוב לכן ככה"? איך מה עובד? איך זה ככה? למה כל דבר צריך להציג בצורה כל כך קריקטוריסטית?

 

"יש לך טיפים לפני שאנחנו מתחילות להתראיין?" שאלה אותי קרין,  בעלת הבלוג  "Mommy In Love"  -שהתראיינה לצידי.

"אל תתני להם להכניס לך מילים לפה ולדרדר אותך לספור את הצעצועים בחדר של הילד" עניתי " תדברי על הפילוסופיה- על האקולוגיה. על מה שאת באמת מאמינה בו. אל תתני להם להציג אותך כגימיק"

 

כל הסיטואציה הזאת, של להתראיין בתוכנית בוקר, היא , כשחושבים על זה, הזויה. נכנסים לחדר מואר ומנצנץ, יושבים לצד אנשים מחייכים וזוהרים, ומנהלים שיחה שלא היינו מנהלים בשום דרך אחרת- רק בגלל חוקי הפורמט, לעיני מיליונים. 

 

אני יושבת שם על הכיסא, ומנסה להסביר שבחברה שאנחנו חיים בה- יש פרסומות בכל דבר, לא רק בפרסומות עצמן- בסרטים, בסדרות, בתוכניות הבוקר. והאירוניה היא- שתוך כדי שאני מנסה להסביר את זה- אני בעצמי- לגמרי לגמרי במודע- עושה פרסומת למגזין המינימליזם שלי. זאת הסיבה שמלכתחילה הגעתי לשם.

 

הכנתי את ה"פיץ'" שלי מראש- איך לענות ככה שאדבר על המגזין, איך להכניס באלגנטיות את העובדה שעכשיו הוצאנו אפליקציה חדשה וכמובן- איך להציג את עצמי בצורה שתעזור לצופים להבין שמדובר בתנועה חדשה שמתאימה לכולם. כי כולם סובלים בדרך זו או אחרת מהמציאות שאנחנו חיים בה.

או במילים אחרות- אני עושה מה שכל מינימליסט באמת עושה היום בניגוד למה שכולם חושבים- משחקת את המשחק.

 

כן. כשאתה שואל שאלות על החיים, הכל מסביבך מתחיל להראות אחרת, והרבה פעמים- מיותר ומטופש. אם פעם כשהייתי שחקנית האמנתי שרק אם אבלה את שארית חיי בצילומים לתוכניות בטלוויזיה זה מה שיעשה אותי מאושרת, מיוחדת, וסלב- היום אני מבינה שזה קשקוש.

 

אם פעם חשבתי שזה משנה איפה אני גרה, מי החברים שלי, כמה לייקים קיבלתי בפייסבוק ומה חושבים עלי באופן כללי- היום המחשבות האלה אפילו לא עולות לי בראש.

 

אבל, בניגוד למה שחושבים המראיינים- ההבנה הזאת- לא דחפה אותי להתנהג בצורה קיצונית. אני חיה את החיים שלי, עם כמה שינויים שקרו באופן טבעי. עברתי מתל אביב לצפון הארץ, עזבתי את תעשיית התיאטרון, ואני כותבת מה שבא לי על הקיר בפייסבוק. גם אם אף אחד לא צוחק מהבדיחות המפגרות שלי.

אבל אני עדיין חיה בחברה נורמטיבית,

מין הסתם,

ופשוט-

השינוי האמיתי היום הוא- 

שאני מבינה שהכל משחק.

 

וגם הראיון הזה היה משחק. גם שם ישבתי והעמדתי פנים. זה לא שלא נהנתי לעשות את זה, אני אוהבת להצטלם לטלוויזיה- אבל מהמקום שאני מרגישה שנותנים לי במה להעביר את המסרים שלי החוצה- לא מהמקום של להתלהב שאני גימיק וחיחיחי ואיזה כייף להיות סלב אפילו שהמראיינים קצת מגכחים עלי. זה שטויות.

 

אני בכל זאת מרגישה ניצחון בראיון הזה. כי בניגוד לשאלות חסרות הקשר והפשר שנשאלנו- שתינו, כך אני מרגישה, ענינו די לעניין. והעובדה שהמראיינת אמרה בסוף הראיון "אני חושבת שאני חצי מינימליסטית"- הראתה לי שבסוף השיחה הזאת כנראה, היא הבינה שלא מדבר בעוד זרם מגוחך.

 

אני חושבת שגם אני עברתי תהליך לעיני התקשורת. פעם כן הייתי עונה על שאלות אישיות, ונהנית לעשות פרובוקציה ולספר איך אני מכינה את השמפו שלי בעצמי. היום אני כבר מדברת על פרשת הנערים בקפריסין- ואיך תרבות הפורנו הביאה אותם להתנהג כמו שהם מתנהגים.

 

היום אני מרגישה שיש לי אחריות כלפי הדור שלי, והקוראים שלי, והכותבים שלי, וחברי קבוצת "מינימליזם ישראל".

אני יודעת שהתפקיד שלי הוא לעזור להפיץ את הבשורה כמה שאפשר, כדי שהעולם לא יחרב את עצמו מרוב זיהום בעקבות צרכנות מופרזת, כדי שאנשים יזכרו להישאר עם האצבע על הדופק- ויתקשרו לא רק דרך מסכים, כדי שהחברה שלנו לא תהפוך לחברה שכל מה שחשוב בה זה ההישג- ולא האדם.

 

הדרך היחידה להניע את העולם לכיוונים האלה היא לשאול שאלות, ולחשוב כל הזמן, ביחד, לאן אנחנו הולכים. רק כשרואים את הדרך ותוהים אם יש עוד כיוונים ללכת בהם אפשר לקבל החלטה מודעת לשנות נתיב. אבל אם אנחנו ממשיכים להתגלגל בצורה עיוורת במדרון הצרכנות-ההישגית, ובכן, נגיע לאנשהו, בלי לשים לב, אבל גם בלי שממש הייתה לנו מילה בעניין.

 

הכותבת היא מעיין טל. בעלת הבלוג החברתי "הסולידרית" והעורכת הראשית של מגזין "מינימליזם ישראל"