מה קורה כשבחורה משתפת חוויות ממשחק כדורגל ראשון שצפתה בו? מכבי חיפה נגד שטרסבורג. חוויה חוץ גופית

מה קורה כשלוקחים בחורה שמעולם לא צפתה במשחק כדורגל ומניחים אותה באצטדיון סמי עופר עם עשרות אלפי אוהדים? חוויה אנתרופולוגית חוץ גופית ואולי אפילו מדיטטיבית, כך אני מעידה, שגרמה לי לתהות על הקשר בין כדורגל ומיינדפולנס. ועל איך פספסתי את העניין בספורט הזה עד עכשיו. מעיין טל

 

כל כמה ימים זה קורה. אני מסיימת יום עבודה עמוס, מתיישבת לצד בעלי על הספה- ונחרדת לגלות שיש היום...משחק.

 

הנה עוד פעם מצפות לי שעה וחצי של בהייה ריקה במסך בצבע ירוק, שלא משנה כמה אני מנסה להתרכז בו- אני באמת לא מצליחה להבין על מה אני מסתכלת.

 

מבחינתי, לפחות עד כה, צפייה במשחק כדורגל הייתה כמו צפייה במסך עם שלג לבן כמו בטלוויזיות של פעם. וככל שאני יותר מנסה- כך אני פחות מצליחה.

 

מה לעשות. לא נחשפתי לתחום בגיל צעיר, לא היה מי שיסביר לי מה מי ומו כמו שעושים לגברים, ולכן- כמה ערבים בשבוע- במקום להעביר ערב כייפי עם הבעל- פשוט משעמם לי.

 

אבל בעלי לא הרפה כמו שבעלי יודע לא להרפות. בלי לשאול אותי הוא פשוט קנה לי כרטיס למשחק של מכבי חיפה נגד שטרסבורג באצטדיון סמי עופר. נו טוב, אני ממילא בלימודים בחיפה ביום הזה, מה אכפת לי להצטרף.

 

החוויה שלי במשחק הכדורגל הזה, הפתיעה אותי לא מעט. הרגשתי שנכנסתי לתוך סרט של נשיונאל ג'יאוגרפיק- הכל היה זר, מוזר, אבל מגניב ומרגש. הסתקרנתי.

 

כשהלכתי ברגל מהרכבת עד לאיצטדיון, ולאט לאט יותר ויותר אנשים לובשי ירוק הצטרפו לצעדה הנרגשת (גם אני לבשתי ירוק. הבעל ביקש) מצאתי את עצמי צועדת עם שלל אנשים זרים שככה סתם, רק כי הם לובשים ירוק, פתאום הרגישו לי כמו החברים הכי טובים שלי. 

 

תוך שצעדתי בעלי התקשר אולי 900 פעם ברצף לראות אם כבר הגעתי- והוא נשמע כאילו הוא על ספידים מרוב התרגשות. "מה אתה כל כך שמח?" נקרעתי עליו " תפסיק להתקשר כל חמש דקות אתה מפריע לי ללכת!" המשכתי ללכת ולענות לשיחות שלו, תוהה לעצמי, מה זה הדבר הזה אליו כולנו צועדים ושגורם לו להתרגש ולהטריד אותי עד אין קץ.

 

הגעתי סוף סוף לאצטדיון הענק, המומה מהגודל, ומרוב שבעלי בלבל לי את המוח שתיכף מתחילים ושאני אזדרז- בכמה מטרים האחרונים- רצתי אליו וצעקתי לו בטלפון "הנה אני רצה, רואה? תעזוב אותי כבר!" שלא יגיד שבגללי הוא הפסיד את ההתחלה של המשחק!

 

שנינו פה.

 

סוף סוף.

 

עוברים את הבידוק הבטחוני.

 

נכנסים.

 

מחפשים את המקומות שלנו. אני עדיין אדישה ומשועשעת, הוא כמעט יוצא מגדרו מרוב שמחה. וככה פתאום, בלי ששמתי לב- מצאתי את עצמי נכנסת לאיצטדיון ענק.

 

ענק!

 

מה זה הגודל הזה? איפה אני? נמלאתי יראה. פתאום החוויה נראתה לי יותר מרגשת.

 

האוהדים צועקים, הכרוז צועק, התחלתי גם אני לצעוק. מה, לא צריך לעודד? אני זורמת עם כל סיטואציה! באנו לעודד, לא?

 

השחקנים על המגרש. המשחק מתחיל.

 

טוב. ציפיתי לבהות איזה שעה וחצי וליהנות מחוויה אנתרופולוגית. הרי אני ומשחקים זה לא. והמוח שלי נכנס לOFF ברגע שמשחק מתחיל. 

 

 

אבל שמעתי את הסיפור על המשחק הקודם של שתי הקבוצות- בו לא נתנו לאוהדי מכבי להניף דגלי ישראל במשחק בצרפת. וזה, כבר, הדליק  לי את הפיוזים הפוליטים. לא משנה מה יקרה, רציתי שהם יפסידו. בעלי ידע מה לספר לי כדי להכניס אותי לעניינים.

 

 

אז נכנסתי. פתאום שמתי לב, שככה בלי להתאמץ, העיניים שלי עוקבות אחרי הכדור. "בוז!" צעק הקהל כשהכדור עבר לקבוצה המתחרה "ייההה" צעקו כשהוא חזר לשחקנים שלנו (הנה, כבר התחלתי להגיד שלנו).

 

"יאללה שיעשו להם כבר גול!" מישהו צעק. בעצם לא מישהו. זה היה קול בתוך הראש שלי. רגע, מה?

 

ממש רציתי ששטרסבורג יפסידו.

 

הריכוז שלי נשמר. אני ממשיכה לעקוב. קצת מצלמת סלפי בהתחלה, אבל באופן כללי עוקבת. ובמקביל- משועשעת מהחוויה סביבי.

איך התגובות של כל האוהדים מסונכרנות. כולם שרים את אותם שירים, לבושים באותה צורה, זזים באותה צורה. כאילו כולם, למשך שעה וחצי- הופכים לישות אחת חזקה ועצמאית. וכולם מרוכזים במאה אחוז במתרחש על המגרש.

זה היה, באמת, הזוי.

אף פעם לא ראיתי אנשים במצב כזה.

בחיים.

 

 

המשחק של מכבי חיפה נגד שטרסבורג, 1.8.19.  אצטדיון סמי עופר

 

 

ואז זה קרה. חטפנו את הגול הראשון. פתאום התעוררתי.

חטפנו גול? אנחנו צריכים 2-0 כדי לנצח את המשחק, עכשיו צריך לפחות 3-1... זה טירוף! (רגע מה? איך קרה שאני כבר מבינה את כל זה?)

 

נעשיתי יותר דרוכה, יותר מקווה שננצח, יותר עקבתי, יותר שאלתי, יותר התעניינתי ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי- וואלה, ככל שהאוהדים מעודדים יותר- יש לקבוצה יותר סיכוי לנצח. אז גם עודדתי! הרגשתי שיש משמעות לנוכחות שלי בקהל! 

 

 

אני ובעלי במשחק. אצטדיון סמי עופר

 

 

 

והנה, הצלחתי לעזור לקבוצה- שני גולים חיפה נתנה לשטרסבורג. הרגשתי שהכל בזכותי (טוב, לא באמת, אבל הופתעתי לגלות שככל שהזמן עובר הדריכות והמעורבות שלי עולות)

 

ותוך כדי הצפייה לא יכולתי שלא להעלות שאלות פילוסופיות במוחי.

 

האם משחק כדורגל הוא מדיטטיבי?

 

יש כאן עשרות אלפי אוהדים, וקבוצת שחקנים על המגרש- שכולם מרוכזים בדבר אחד- בכדור.

אין עולם חיצוני.

אין סמארטפון.

אין דאגות.

אין צרות.

יש רק דבר אחד-

הכדור.

 

הכדור הזה, מאחד את כל הנוכחים באיצטדיון בצורה ששום דבר אחר שנתקלתי בו לא איחד אף פעם. כולם זזים באותה צורה, מגיבים באותה צורה, צועקים באותה צורה (הרבה פעמים לא הבנתי על מה). כולם אחד. וכמובן, יש עוד אחד- הקבוצה השניה. חייבים "אויב משותף". אבל זה ברוח ספורטיבית, כזאת שגורמת לאנשים באמת להתאחד. לקום על הרגליים באותו זמן. להתיישב באותו זמן. להפוך ללהקה.

 

תיקחו אלף מורים למיינדפולנס ותנסו לגרום לאלפי האנשים שהיו באצטדיון באותו יום להגיע לאותה רמה של ריכוז ברגע ההווה עם מאה סוגים של מדיטציה- ולא תצליחו להגיע לרבע מרמת הריכוז שהייתה שם. זה היה, פשוט, לא יאמן.

 

ומה הופך את כולם לדרוכים כל כך? העובדה שהכל קורה ממש ממש עכשיו. עכשיו עכשיו. גם מי שמשחק על המגרש- לא יודע מה יקרה. בשום תרחיש של הצגת תיאטרון או מופע מוסיקלי (בעברי הייתי שחקנית) לא נתקלתי בדריכות כזאת של קהל- כנראה גם בשל העובדה שהדברים שהתרחשו על הבמה היו כתובים מראש. יש הרבה פחות מתח.

 

מתח, מהסוג הנכון, הוא כנראה המדיטציה הכי בריאה שיש.

 

חוזרים למגרש. קיבלנו 5 דקות הארכה. פתאום, התמלאתי תקווה. הייתה לי הרגשה שנכניס גול ב5 דקות האלה. שננצח את המשחק. הפכתי להיות אחד עם כולם, נעמדתי על הרגליים, צרחתי כשראיתי את הכדור שוב ושוב מחמיץ בסנטימטרים את השער, תלשתי שיערות, כל כך רציתי לראות את כל הנוכחים סביבי יוצאים מאושרים. אני אפילו לא מכירה אותם. אבל כל כך רציתי!

 

ו....5 הדקות נגמרו. לא היה גול נוסף.

 

ניצחנו את המשחק, אבל לא ניצחנו "מספיק".

 

ובבת אחת, אלפי האנשים שסביבי החלו לצאת מהאולם. כולם נראו עדיין כמו ישות עצמאית אחת. גאים בקבוצה שלהם אבל מאוכזבים. מוחאים כפיים לקבוצה על המשחק היפה למרות ההפסד. 

יחד צעדנו כולנו באותו קצב, עם אותה תחושה, וכמעט אותה שפת גוף, חזרה לרכבים שלנו.

אלפי אנשים ירוקים צועדים להם בראש קצת מורכן אבל לא לגמרי מיואשים.

סגרו את הכביש במיוחד, וכולם צעדו. זה קצת הרגיש כמו יום כיפור. (אבל רק במובן של הצעידה ההמונית על הכביש, כי בכל זאת האווירה הייתה אחרת לגמרי).

 

וחשבתי לעצמי שעכשיו כולם כאן כל כך מלוכדים. הסיכוי שמישהו אחד יריב עם השני הוא באמת, אפס.

 

אבל בעוד רגע, בשניה שכל אחד יחזור למכוניתו הוא, כולנו נחזור ונתפלג. פתאום הנוהג ברכב יצפור לאוהדים שחוצים את הכביש באדום. פתאום ישכחו שלפני רגע כולם היו אחים ועכשיו כולם חוזרים להיות בני תמותה. והנה, ברגע שנכנסתי לרכב עם בעלי, זה נגמר. חוזרים למציאות. האחדות אבדה. כל מה שעניין אותנו זה להסתלק משם כמה שיותר מהר לפני שיתחיל הפקק. מדליקים את הרדיו וחוזרים למציאות.

 

 

איזו חוויה, בחיי.

 

 

ולמחרת בעלי תחקר אותי "נו, נהנית? אני מנסה להבין אם נהנית. נעשה מנוי? נלך כל שבוע? מה את אומרת?" ולא ידעתי איך לענות לו. נהניתי? כן, היה נחמד. היה חוויה. אבל בעיקר הסתקרנתי.

 

הרגשתי שנכנסתי למרחב ענק ולא נודע שלא נגלה אלי לפני כן רק בגלל ש..כנראה...יש לי רחם או משהו.

 

איזו סיבה טיפשית לא לשתף חצי מהאוכלוסיה בסוג הבידור הזה. זה ממש נחמד!

 

הושבתי אותו וסיפרתי לו את הסיפור, בדיוק בצורה שכתבתי אותו כאן . הוא היה מרותק. הוא אמר לי "את חייבת לכתוב על זה כתבה! גברים ירצו לקרוא את זה!" "מי ירצה לקרוא את זה?" צחקתי

 

"כולם. את חייבת לשתף אותם בזווית ראייה הכל כך מוזרה שלך על כל המצב"

"טוב, בסדר. כבר כתבתי כתבה אחת היום אבל יאללה. יש לי שעה פנויה".

 

התישבתי לכתוב.

 

והנה מסקנת הסיפור שלי מכל העניין, והדרך היצירתית לקשר את החוויה מהמשחק לעולם המינימליזם:

 

1. חבל להיצמד להגדרות של מי אני מה אני ומה מעניין אותי, תמיד בחיים יש הפתעות, ואף פעם לא צריך להאמין למישהו שתחום מסוים לא מתאים לי רק כי אני...א,ב,ג...לצורך העניין הזה, בחורה

 

2. כדורגל, שתמיד היה נראה לי כמו ספורט שמלווה בהרבה אלימות במגרשים, הוא דווקא בעיני- חוויה מדיטטיבית שלא הייתה מביישת את גדולי המאסטרים בהודו

 

3. אפילו שהמשחק עלה הרבה כסף ולא האמנתי כשראיתי את המחיר על הכרטיס , המינימליזם הוכיח את עצמו שוב מחדש- תמיד עדיף להשקיע בחוויות. תמיד. שום חפץ שהייתי קונה לא היה נותן לי חוויה מעניינת כזאת.

 

 

עד כאן השדרנית שלכם להערב. נתראה במשחק הבא. רות, סוף.