האם הגיע הזמן להיפרד מהפמיניזם? על מיגדריזם, פמיניזם ומינימליזם

13:17 05.02.2020

האם הפמיניזם מזיק לנו? האם הכל חלק מתוכנית גדולה להניע את הכלכלה קדימה- ולשכוח את עצמנו מאחורה? ומה יש למגזין "את" לומר על הנושא? \מעיין טל

 

במגזין "את" יצאה כתבה בשם "זהירות, עומס: המגפה השקופה שמסכנת אימהות עובדות".

בכתבה מתארים את הנטל המנטלי שנשים חוות- שעלול להכניס אותן למצבי סטרס, חרדה ודיכאון. 

 

 

מתוך מגזין "את". לכתבה המלאה

 

 

הטענה המרכזית בכתבה היא שלמרות שכיום יש גברים "נהדרים" ש"לוקחים חלק במטלות הבית"- הנטל המנטלי הוא בעיקר על האישה, שמרגישה אחראית על הבית- כל החלטה עוברת דרכה, וגם כאשר היא מאצילה סמכויות (למשל לוקחת מטפלת לילדה) היא תמשיך לדאוג, תתקשר ותוודא שהכל בסדר.

 

על הכתבה היה גם פולו-אפ בתוכנית הבוקר של "פאולה וליאון"- בה ליאון העיד על עצמו שכאשר הוא, לדוגמא, הולך לסופר ולא מוצא את החסה השטופה\ הלא שטופה שפאולה ביקשה ממנו- הוא מיד מתקשר אליה, כי הוא פוחד לקבל על הראש אם יעשה טעות בבחירת החסה. כך שאפילו שהם חיים בבית שיוויוני- עדיין האחריות על התנהלות הבית היא על האישה גם במיקרה שלהם.

 

שרון בירקמן, חוקרת צרכנות ובעלת הבלוג "האישה שהפסיקה לקנות" מספרת בראיון שנשים מותשות מגודל האחריות שעל כתפיהן- ולכן בכל מה שנוגע לצרכנות הן בוחרות באופציה הקלה ביותר- כיוון שאין להן את הפנאי והכוחות לעצור, לחשוב, לעשות השוואות מחירים או לתהות אם הפריט הנרכש ממלא איזה חוסר רגשי.

ניכר שמטרת הכתבה הייתה לעורר מודעות לעומס על עבודה "שקופה", כזאת שלא נותנים עליה משכורת או חיזוקים מהסביבה- ולעזור לנשים להכיר בגודל העומס התלוי על כתפיהן.

אך אני חייבת לציין שהכתבה לא העצימה אותי, כי אם דיכאה אותי.

 כל הפחדים שלי בתור אישה שיום אחד כנראה גם תהיה אמא, התרכזו בכתבה אחת. ניסיתי להמשיך ולקרוא אבל כל מילה גרמה לי להרגיש יותר מדוכאת. אז עצרתי.

 

עצרתי כי הבנתי  שנמאס לי ממסעות ההפחדה וההקטנה של המגדר הנשי, בשם הפמיניזם -שרק עושות יותר נזק לנשים וגורם להן להרגיש שהן קורבנות, כשהן כבר לא. יש דרך להכיר בבעיה וגם להציע חלופה מחשבתית- לא חייבים רק לייצר פרובוקציות אינסופיות בשם המלחמה של המגדר הנשי.

 

התקשורת, מעצם היותה משועבדת לצורך בעוד ועוד רייטינג כדי להמשיך ולקיים את עצמה- רודפת אחרי מלחמות צדק, ומחפשת איך להציג שוב ושוב אנשים בתור מקופחים, אומללים וקטנים אל מול המערכת הגדולה של חייהם. במקום להיות שליחת הדמוקרטיה- היא שליחת הדרמה-קרטיה- ומצליחה כל פעם מחדש לייצר סערה בכוס מים. (כמובן שאני לא מתייחסת לנושאים באמת דרמטיים- רק לאלה שמוציאים לגמרי מפרופורציה- החל מפוליטיקה ועד למגדר)

הפמיניזם, עליו הגנתי בחירוף נפש במשך שנים על גבי שנים, בוויכוחי אינסופיים עם מי שרצה או לא רצה, הגיע הזמן להודות- כיום עושה יותר נזק מתועלת. וזאת כיוון ששליחי הפמיניזם הם כיום גופי התקשורת בעיקר- והם מייאשים את הנשים שמרגישות מזוהות עם מה שהם שואפים לייצג.

וזה הזמן לשאול את השאלה-

האם אנחנו עדיין זקוקות לפמיניזם?

 

פמיניזם, על פי  ההגדרה בויקיפדיה, הוא שם כולל לאידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות אשר במרכזן המטרה להשיג ולמסד זכויות לנשים מבחינה פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית, ולשפר את מצבן ומעמדן. הגל הראשון של הפמיניזם היה במאי 1836 כאשר הגיעה לארצות הברית היהודיה האתאיסטית, ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז והחלה לפעול למען קידום שוויון זכויות לנשים.

הבסיס לפמיניזם בעצם עמד על ההנחה (שלצערנו כנראה הייתה מוצדקת בזמנו) שמעמד ועצמאות= היכולת לעבוד, להצביע בבחירות ולהרוויח כסף.

 

ומה קורה היום?

כיום. קיבלנו את שרצינו.

אבל על הדרך

הפכנו לגברים לכל דבר

ומצופה מאיתנו לראות דברים "נשיים" כשליליים ולברוח מהם על נפשינו פן נהפוך בטעות לעקרות בית.

אנחנו עובדות מסביב לשעון, דוחפות את עצמנו להרוויח כסף ולהשיג, לא מרשות לעצמנו להרגיש, לא מרשות לעצמנו להיות חלשות, רודפות ורודפות ורודפות- ובעצם מתנהגות קצת כמו זרעונים שמנסים להגיע לביצית המיוחלת (ריצה ותחרות אינסופית). 

אנחנו מתעלמות מהווסת שלנו- מצפות מעצמנו לחזור מחופשת לידה כמו אחרי חופשה בקאריביים ועם גזרה מחוטבת- ומעמידות פנים שהגברים שלנו לוקחים בדיוק את אותו חלק בבית כמונו (מתברר שגברים יכולים גם ללדת ולהניק, לא?)

 

בהרצאת הטד הבאה, רינת שרצר מספרת כיצד החלימה מבעיה של "שחלות פוליציסטיות" שלרפואה אין תרופה עבורה, באמצעות ההכרה בכך שהיא אימצה לעצמה יותר מידי תכונות קרייריסטיות-גבריות- ומעבר לאורך חיים שממנף את התכונות הנשיות הקסומות שבה כדי להצליח בקריירה- מתוך הרמוניה ולא מלחמה עם הנשיות. מתוך ההכרה בכך שדווקא הנשיות היא ייתרון ולא חיסרון כמו שמלמדים אותנו לראות אותה. מתוך הבנה שהעולם צריך גם את התכונות המיוחדות שלנו:

 

 

 

 

מה אם במקום לספר לנשים כמה הן מותשות וכמה הגברים בבית לא עובדים- נחזק אותן על תפקידן החשוב ביצירת בני אדם- ונראה במישהי שלקחה על עצמה את ניהול הבית- כמנכל"ית של הבית שלה- כך שבעצם יש לה שתי קריירות חשובות ומעוררות גאווה- ניהול הבית, וניהול העבודה?

מה אם נחליט שהבית, המקום בו אוכלוסיי הדור הבא של העולם צומחת- הוא המקום החשוב ביותר?

מה אם נראה את הנשים כראשי הבית, (אלה שיבחרו להיות כאלה), אלה שמובילות את המשפחה ומנהיגות אותה- וניתן להן את הכבוד הראוי דווקא בהתאמה לתפקיד חשוב זה- כפי שנותנים לכל מנהיג?

מה אם נפסיק לתת לתקשורת ולשוק התעסוקה להכתיב לנו מי אנחנו- ונתחיל לבחור בעצמנו?

זה בעיני השלב הבא של הפמיניזם- לא לחפש כמה נשים יש היום בתפקידים ניהוליים בכירים- אלא להכיר בכך שמה שהאישה בוחרת לעשות- זה מדהים. גם אם חלק גדול מזה מוקדש לבית- לבחירתה.

וגם אם יש גברים שמתעניינים בבית ובוחרים להיות המובילים של ניהולו- מדהים. נכיר בתפקידם החשוב באותה מידה.

גם הבית חשוב.

שלא נשכח את זה.

הילדים שלנו הם מנהיגי הדור הבא.

שתף

אולי יעניין אותך גם...

loader