האם חסכנות מוגזמת היא מינימליזם?

ברור לכולם שבזבזנות מופרזת היא ההיפך מאורח החיים המינימליסטי, אך השאלה הנשאלת היא- האם חסכנות קיצונית יכולה להיות גם ההיפך ממינימליזם? ואם כן- אז מה הוא המינימליזם בעצם? / אשל עוזר

 

לפני כמה שנים טסתי לטיול מרתק במולדת הקפיטליזם - הלא היא ארצות הברית, ובין השאר ביקרתי בלוס אנג'לס שם פגשתי חבר שהתחיל עבודה בה השכר מבוסס על עמלות מכירה.

 

הוא עדיין לא הרוויח יותר מדי אבל סיפר לי שהוא משלם באשראי והלוואות על רכב יוקרתי כי הבוסים שלו עודדו אותו שאם הוא קודם כל יקנה לעצמו את הדברים שהוא אוהב ורוצה, תהיה לו מוטיבציה להרוויח יותר ובסופו של דבר כך יקרה.

 

פקפקתי בתאוריה, וראיתי בה מתכון לצרות.

אני חונכתי בבית עם גישה עסקית לפיה השקעות עסקיות הן משתלמות אך הוצאות על יוקרה הן בזבוז, אבל הדבר כבר נעשה והוא היה מארח מאוד נדיב וחם אז קיוויתי שבמקרה הזה אני אתבדה.

 

ככל הידוע לי עברו מאז כמה שנים והבחור במצב כלכלי טוב, ככה שמתברר שבשבילו הגישה הזו דווקא עבדה.

 

הוא לא לבד, מדובר בגישה די רווחת בעולם המכירות והקואצ'ינג להצלחה בסגנון טוני רובינס לפיה- כדי להיות עשיר אתה צריך לראות את עצמך כעשיר ולהתנהג כעשיר, גם כשאתה לא אחד כזה עדיין,

או במילים אחרות-

Fake it until you become it.

 

כאן זה המקום להזכיר שאני כותב כרגע לאתר "מינמליזם ישראל" שלתפיסתו הגישה הזו היא בדרך כלל מה שמוביל למעגל בלתי נגמר של צריכה וחוסר סיפוק.

 

אבל אני רוצה דווקא לדבר על הצד השני של המשוואה,

 

הרעיון מאחורי הגישה שהצגתי הוא שלא כדאי לך לבזבז אנרגיות על כמה אתה מוציא אלא להשקיע את כל כולך בלהכניס יותר,

אבל מה קורה לאלו שמפרשים את המינימליזם כך, שכל האנרגיה שלהם מתרכזת בחיסכון?

 

 

באמת מה?

 

 

אתר "הסולידית" ואושיות רשת דומות מציגות דרך חיים חסכנית כל כך שגורמת לאדם הממוצע להתחלחל, אבל גם מעוררת השראה לפעולה.

המחשבה שאפשר לחיות כמו הסולידית בפחות מ4000 שקל לחודש מאפשרת לדמיין חופש שלא קיים בחיים סטנדרטיים, הוצאות נמוכות מאפשרות זמן פנוי להתפתח ולזמן כידוע אין מחיר.

 

מי שמתאהב ברעיון המינימליסטי מתחיל להשקיע את כוחותיו בצמצום ההוצאות וחסכון כספי, וזה דבר מבורך בכל אורח חיים שהוא.

 

אבל

 

בדיוק כמו שאורח חיים צרכני עלול להוביל לחוסר שליטה על ההוצאות שתמיד "קצת" חורגות מההכנסות.

 

אורח חיים שמתרכז כולו בחיסכון עלול להוביל להכנסות שתמיד "קצת" נמוכות מההוצאות.

 

ואני אסביר:

 

חיסכון זו עבודה, בארגונים גדולים ישנן מחלקות שלמות שתפקידן לייעל את העבודה, לבחון הצעות מחיר באופן שוטף ולנהל תחקירים כיצד לצמצם בזבוז ולהוריד את הפחת.

 

גם במשפחות בדרך כלל אחד מבני הזוג אחראי לפיקוח על הוצאות משק הבית ומשקיע חלק גדול מזמנו בכך, אבל זה קורה במקביל לכך שישנם אחרים שמתעסקים בהכנסה.

 

אדם בודד, שהופך להיות אובססיבי לגבי חיסכון, יכול בקלות להציב לעצמו סטנדרטים לא הגיוניים בתחום הזה, לכלות את כל כוחותיו, לחוש מתוסכל על כשלון בחיסכון של סכומים פעוטים ולהיכנס למנטליות של סגפנות והלקאה עצמית כגון: "למה אני מחזיק רכב, יכולתי לנסוע באוטובוסים", "למה אני קונה רהיטים, אני יכול לשפץ מהרחוב", "למה אני אוכל בחוץ, יכולתי לבשל" וכו...

 

כשלחץ כזה נכנס למשוואה, יכולות להתקבל בחטף החלטות מפוקפקות מבחינה כלכלית – להשקיע בכלי עבודה יקרים כדי למנוע הוצאות עתידיות, לבזבז הרבה כספים על מערכי חיסכון שלעולם לא מחזירים את עצמם או אפילו "לפצות את עצמך" על הרגשת החסר שיצרת במו ידיך...

 

בנוסף, האנרגיה המופנית ליצירת אורח החיים החסכני הזה, עשויה לעבור את גבול הטעם הטוב עבור האדם שחי בו. ברגע שאדם בוחר באורח חיים שלא מדויק לו, כל האנרגיה שלו מופנית להישרדות בתוך אורח החיים הזה. אם לצורך העניין בחרת לגור בבית קטן וישן שלא נעים לך להיות בו, המאמץ להתגבר על הסבל שהבחירה הזאת מייצרת- יבוא על חשבון דברים אחרים- והרבה פעמים- על חשבון יצירת הכנסה גבוהה שתכסה את עלויות המחיה האלה.

 

הבעיה האחרונה שיכולה להיווצר כתוצאה מניתוק עצמי מהנורמות הכלכליות של העולם- היא שכשלא מאמינים ב"משחק"- קשה לשחק אותו. קשה למצוא את עצמך מוכר משהו למישהו (והרי לא משנה באיזה תחום נעסוק- כולנו בסופו של דבר אנשי מכירות)- כשאתה לא מאמין שצריך להוציא כסף על שום דבר בכלל. ככה, אפשר להיכנס לבור כלכלי שנובע למרבה האירוניה- דווקא מהצד של ההכנסות.

 

מינימליזם מכוון לדיוק- לא לקיצוניות. המטרה של הדיוק היא לאפשר לשפע האמיתי של החיים להיכנס- זמן עם חברים, טיולים בטבע, יצירתיות. האנרגיה והזמן הם האוצר האמיתי של המינימליסט. לא הכסף.

 

ההבנה שהצרכנות היא הסחת דעת ממכרת ששואבת את האנרגיה והזמן שלנו וגורמת לנו להרגיש שאנחנו כל הזמן רודפים אחרי משהו שלא מגיע- היא הדרך האמיתית להפסיק לבזבז כסף. אחרת תמיד תהיה תחושה שמחזיקים את הארנק בכוח.

 

בסופו של דבר אדם הוא רק אדם ויש לו 24 שעות ביממה וכ2500 קלוריות של אנרגיה לבזבז בהן, ואפילו תהליך של חיסכון יכול להיות בזבזני בכל המובנים (אנרגיה זמן וכסף).

 

אנחנו יצורים שחיים על הרגלים וטוב לקבע הרגלים חסכניים, אך שינוי הרגלים הוא תהליך ארוך ולפעמים מאבדים בו את האיזון גם לכיוון השני.

 

מי שאוהב את הרעיון המינימליסטי לאורך זמן מוצא את עצמו לא מתעניין במותרות רבות ונהנה פתאום מדברים פשוטים כמו עבודות הבית וכך החיסכון קורה מעצמו.

 

בסופו של דבר הרעיון הכלכלי היחיד שעבד לאורך כל ההיסטוריה היה להכניס יותר ממה שאתה מוציא, וזה אתגר לא פשוט כשהאיזון מופר לכאן או לכאן.