האם פסח הוא חג המינימליזם?

מה הקשר בין המינימליזם לחג הפסח- והאם זו הזדמנות לעשות חישוב מסלול מחדש בכל הנוגע ליציאה שלנו מעבדות לחירות?\ מעיין טל

פתאום השנה, זה היכה בי.

פסח, לפחות על חלק מהמשמעויות שלו- יכול להפוך לחג המינימליזם האישי שלי!

יש שני אלמנטים בחג הזה שהתחברו לי לפילוסופית המינימליזם: הנקיונות, והקונספט של יציאה מעבדות לחירות.

 

חג האביב והמינימליזם

 

 

1. נקיונות הפסח נותנים בראש!

אין לי שום עניין עם הוצאת הלחם מהבית, חוץ מאם בן הזוג שלי יעדיף כי זה יעשה לו הרגשה של חג (הגיע מבית מסורתי), אבל לא יעזור...כשכל מי שמסביבך באטרף נקיונות לפסח, גם לך נהיה חשק לעשות את הניקיון הפסיכי הזה שתמיד חולמים ואף פעם לא מגיעים.

אני אישית הזמנתי צוות מנקים כי לא היה לי זמן, אבל זה לא משנה. זה לא העניין. העניין הוא לעבור על החפצים שלי, לחשוב אם יש משהו שאני רוצה לזרוק, אם יש פינה שאני רוצה לרענן, אם יש חדר שחצי שנה רציתי לטפל בו ודחיתי את זה בלי סוף…. הנקיונות של פסח הם הזדמנות לנקות TO DO LIST מהמחשבה- פינות לא מטופלות, חפצים שלא בשימוש ומעיקים בחלל, בגדים שאפשר לתרום, ולכלוכונים קטנטנים שנמצאים בפינות שאף פעם לא מגיעים לנקות אותם.

כל חובב מינימליזם מצוי יעיד שמינימליזם הוא לא עניין כלכלי, הוא אפילו לא עניין של בית ריק- VS - בית עמוס בחפצים. זה עניין תודעתי שחלק מהכלים לממש אותו מתייחסים לחפצים בבית.
כשהבית מסודר, נקי וריק מפיצ'יפקעסים מיותרים- זה מרווח את המוח, ופותח מרחב לדברים חדשים- יצירתיים- ושמחים להיכנס במקום.

 

רק לא להשתגע עם הנקיונות של פסח, הא?

 

2.מעבדות לחירות-

אנחנו חיים בעידן הכי חופשי וליברלי שהיה אי פעם.
מדינה דמוקרטית ולא דיקטטורית,
אין עבדים,
יש חוקים שמגינים עלינו מפני ניצול בשוק התעסוקה, סחר בבני אדם הוא לא חוקי- ונדמה שאין באמת עבדות. כולנו חופשיים. (ואם אנחנו לא חאליסי תגיע ותשחרר אותנו)

אבל חופש הוא כמובן עניין תודעתי, ויחסי, ובהרבה מובנים- אנחנו עבדים יותר מאי פעם.

צמודים למסכים אנחנו גומעים מסרים שחוזרים על עצמם לגבי איך החיים שלנו צריכים להראות- בית ממגזין, בגדים מתצוגת אופנה, בטן שטוחה והמון סלפים בים. מי שלא עובד בעבודה זוהרת ונמצא בזוגיות נוצצת ונוסע במכונית מפוארת- לא באמת חי.

בני הנוער אובססיביים למיניות שלהם- ואף אחד לא מוכן לדבר עליה איתם. רק התקשורת והפורנו. אז משם הם לומדים הכל.

נשים אובססיביות למראה שלהן- ואף אחד לא אומר להן שזה גם בסדר להראות רע, אפילו להיות מכוערת זה באמת סבבה, וגם נשים מכוערות שינו את העולם, אז הן יושבות מול המסכים, רואות סרטים הוליוודים עם דוגמניות-שחקניות, ומתקשרות למנתח הפלסטי לקבוע הרמת עפעפיים.

גברים רבים לא יודעים להבדיל בין מיניות במציאות לסרטי הפורנו שהם צופים בהם.

ילדים רבים יעשו הכל כדי שלא יורידו את העיניים שלהם ממשחק הפורטנייט במחשב, גם אם עברו 5 שעות מאז שהם קמו מהכיסא.

"אין לי זמן"
"אין לי חיים"
"אני עמוסה"
"אני מותש"
"אני מתעכבת בעבודה"
"היה לי שבוע מטורף"

אלה משפטים שנורמאלי לשמוע, כל כך נורמאלי עד שהם הפכו אפילו למשפטים שמתגאים בהם- איזה יופי לך, איזה אדם פעיל, איזו אשת חיל, כל הכבוד על שאתם בורג כל כך חשוב במערכת של העולם. לא משנה אם זה הורג אתכם. לא משנה אם אתם עושים את כל זה כדי להרוויח כסף שחלק ניכר ממנו מתבזבז ממילא על פיצוי עצמי על העבודה הקשה שלכם- ופיצוי ילדיכם על זה שאתם לא נמצאים איתם.

גם בזמן המועט שכן יש להורים עם הילדים שלהם- הסמאטרפונים, הלחץ, חוסר היכולת הקולקטיבי של התרבות שלנו פשוט להיות ברגע- הופכים את זמן האיכות המועט שיש להם, לזמן חסר איכות, חסר נוכחות, חסר.

וכולנו, אבל כולנו בלי יוצא מהכלל- עבדים לדפוסי החשיבה שלנו.
"למה אני לא מספיק טובה בזה…. למה עדיין לא עשיתי את זה….לו יש יותר ממני, אני יותר מידי שמן, אני לא מרוויחה מספיק כסף, למה לילד שלי אין ציונים כאלה, אני שונא את עצמי, אין לי, חסר לי, לא מגיע לי, רק כשאהיה עשיר החיים יהיו טובים, רק כשאהיה מפורסמת החיים יהיו טובים, רק כשתהיה לי זוגיות, רק כשאראה כמו גל גדות, רק כש...רק כש….."

 

מתי הכש הזה יגיע?

 

 

ומה עונה המינימליזם לכל הטרפת?
בואו ננשום!

בואו נצא לחירות תודעתית דרך צמצום האינטרקציה שלנו עם המסך, הקניות, שעות העבודה המטורפות, המרדף אחרי אותה "קריירה", אותו "מימוש" שאף פעם לא מגיעים.
ההישגים, המעמד, מה שחושבים עלינו, מה שאנחנו חושבים על עצמנו, מה שחושבים על הילדים שלנו, הסלפים, הסטטוסים, הבגד ים בקיץ ואיך שנראה בו- בואו נעבוד על עצמנו לנשום, לצמצם, לרווח, ולהתאהב במה שיש!

אם כבר עבדות לחירות- אז לתרגל חשיבה חיובית, חשיבה של הכרת תודה, של הערכת הקיים, של יציאה משיעבוד למודל היופי, למרדף אחרי הכסף, הסקס, ההגדרות העצמיות והתדמית- ונבין שיש לנו כל מה שאנחנו צריכים כדי להיות מאושרים- אם רק- ואף אחד לא אמר לנו לעשות את זה בשום שלב בחיינו- ננמיך את הציפיות המטורפות שלנו!

 

אז חג מינימליזם שמח לכולם, ומקווה שתצאו מהעבדות האישית שלכם- לחירות שתעשה לכם טוב.

 

הכותבת היא מעיין טל. בעלת הבלוג החברתי "הסולידרית" והעורכת הראשית של מגזין "מינימליזם ישראל"