המשמעות המוגזמת שאנחנו מייחסים לכשלון

בתרבות בה מקדשים הצלחה - פלא שכולנו פוחדים להיכשל? ואולי יש דרך אחרת?

 

 אספר לכם סיפור קצר. התקשר אלי השכם השכם בבוקר לקוח שאמור להגיע לפגישה תוך זמן קצר, ואמר לי שיש לו כאב בטן נוראי, ושהוא לא יכול להגיע. הוא עצמו אמר שהוא לא פוסל את האפשרות שכאב הבטן נובע מכך שהוא לא הכין את שיעורי הבית שלו, לאימון שלנו. שוחחנו מספר דקות, והוא סיפר לי על הישגיו המדהימים באותו השבוע. כאשר הגיע אלי, לפני כחודשיים, היה תקוע בדוקטורט. הזמן הלך ואזל, והמאמר שלו לא היה מקובל על המנחה.

בעקבות הפגישה הקודמת שלי איתו נתתי לו שיעורי בית- להתחיל להיפתח לאנשים אחרים במסדרונות הפקולטה, והוא באמת עשה זאת!  הוא החל לפתח שיחות וקשרים, ומצא צוות חוקרים אחר שעובד על תחום קרוב מאודלשלו, שיש לו המון מה לתרום להם, והוא יכול להצטרף אליהם.

החלק הזה של שיעורי הבית שלו בוצע על הצד הטוב ביותר.

אבל

היה גם חלק נוסף לשיעורים- שיחה שהיה עליו לקיים עם אבא שלו.

את החלק הזה הוא לא ביצע. ועכשיו יש לו כאב בטן ותחושת כשלון.

פרצתי בצחוק מתגלגל. אז מה אם זה לא קרה השבוע? החיים ארוכים ומלאי הפתעות! אולי עוד יש ויהיו מעצורים בדרך, אבל אנחנו נתגבר עליהם. תחושת הכשלון הזו, במיוחד על רקע הישגיו האדירים, נראית כה מיותרת.
ומוכרת.

האם אפשר לחוות את החיים באמת בלי להיכשל מידי פעם?

 

מגיל צעיר אנחנו מלמדים את ילדינו לקדש את ההצלחה, חסרת משמעות ככל שתהיה.

הקוביה נכנסה לכלי? יופי! מדהים!

אנחנו מתפעלים בכנות ונסחפים בתשואות.

לא נכנסה לכלי? נסה שוב! (בלי "יופי" ותשואות).

אבל למה?

זו רק קוביה, מה זה משנה איפה היא?

הילד ילמד להכניס אותה פנימה בסופו של דבר, והיה לומד גם ללא התשואות. כשהקוביה לא נכנסה לכלי, גם אז הילד עשה דברים מעניינים, מחכימים, שיכולים לפתח את יכולותיו, לא פחות מאשר כאשר "הצליח".

בכך שאנו מקדשים את הכנסת הקוביה לכלי בלבד, אנחנו מבטלים את רוב מאמציו ונותנים פרס על התנהגות אחת צרה, על זו שמוגדרת כהצלחה, ועונש על כל השאר, שמוגדר ככשלון. העונש יכול להיות גס כגערה או עדין כהתעלמות. המסר עובר בכל מקרה: כשלון.
הכשלון- המשתק

 

"אמא! אם לא אכשל, איך אלמד?" הרהורים על הגישה החינוכית שלנו

אירועים רבים, גדולים כקטנים, גורמים לנו לתחושת כשלון משתקת. תחושה שאנחנו לא ראויים, לא מוצלחים, לא אהובים, ושיש לנו תכונות גרועות. אנחנו מסיקים מסקנות שליליות על עצמנו בכל אירוע של כישלון, ומושכים את ידינו מתחום ועוד תחום.

לא התקבלנו לעבודה מסוימת?

כשלון.

אנחנו גרועים.

אין לנו סיכוי גם בעבודה הבאה.

זוהי המשמעות המוגזמת שאנחנו מייחסים לכשלונות שלנו. במקום להבחין בכך שמטרה מסוימת נכשלה, יש לנו תחושה שאנחנו עצמנו כשלון. תחושה קשה ומשתקת, שלא נותנת לנו דבר.

אז איך אנחנו מתמודדים?

מתעלמים.

מרגישים "כשלון" והולכים לראות טלויזיה, או פותחים עיתון. בורחים מהתחושה הזו. לא עוצרים באמת להבין: מה הכשלון הזה מלמד אותנו? מה אנחנו יכולים להסיק על עצמנו ועל הסביבה?

הסקת מסקנות אמיתית בונה, פותחת אופקים, מלמדת. 

כשלונות סדרתיים יכולים לספר לנו שמשהו מהותי באותו תחום לא מקודם אצלנו היטב.

לא התקבלנו לעבודה אחר עבודה? הממ… מעניין… משהו לא עובד כאן. אני לא עובד כאן. האם אני בכלל יודע איך אני מתראיין? האם סיפרתי למישהו בפרוטרוט על הראיון? האם צפיתי בהקלטה שלי מתראיין? אם לא, אז איך אני יכול לדעת איך אני מתראיין? אולי משהו באנרגיה שלי, בשפת הגוף...?

תמיד יש כוון החוצה
לפעמים אנחנו מתעוררים מאוחר מאוד, כאשר הנזקים של הכשלון שלנו כבר מאיימים עלינו. מוטב להתעורר מאוחר מאשר לעולם לא. תמיד יש אפשרויות חדשות שלא בדקנו, וגם לא נבדוק אותן אם נהיה שקועים בתחושת הכשלון, או נתעלם ממנו.

 

הכותבת היא סאלי תדמור, מאמנת אישית, כותבת הספר : "שופינג- לקנות מצב רגשי אחר"