זוגיות מצמיחה בעידן המודרני

האם זוגיות היא התנגשות של שני אינטרסים מנוגדים- או שזה כל הרעיון מלכתחילה? על זוגיות בעידן של האדרת ה"אני"

 

השנה, בעקבות חג ה"ולנטיין", הוזמנתי להרצות על הקשר בין מינימליזם לאהבה.

זה גרם לי לחשוב, לפני הכל, על החג הזה ולמה אנחנו חוגגים אותו בעצם.

אנחנו הרי לא חוגגים את 4 ביולי, את כריסמס, את חג ההודיה, ודווקא את ולנטיין אנחנו כן חוגגים- למרות שגם לנו יש את ט"ו באב.

אחר כך חשבתי לעצמי מה עוד אנחנו חוגגים שלא שייך לנו- והגעתי למסקנה שגם את הסילבסטר,וגם את בלאק פריידי (טוב זה לא ממש חג. אבל אם חושבים על זה, אז דווקא מרגיש שקצת כן…)

שלושת "חגים לאומיים" אלה, שותים מהכיס שלנו שלוקים לא קטנים לשמחתם של היצרנים, והמחשבה הראשונית שלי כשתהיתי על מה אעשה את ההרצאה שלי הייתה לדבר על כל אותם "חגים" ש"מחייבים" אותנו לקנות מתנות, לצאת למסיבות, או לרוץ לקניון כדי לא להפסיד את הסייל בפנדורה.

אבל האמת היא שזה קצת שיעמם אותי.

כי אוקי, יצרנים דוחפים לנו חגים לא לנו, ואנחנו מבזבזים עליהם כסף. הנה. סגרנו את הנושא.

אפשר גם להוסיף כמה מילים על איך הוליווד הכתיבה לנו מהי רומנטיקה (ידעתם שהצעות נישואין עם טבעות יהלום הגיעו בעקבות בקשה של יצרני היהלומים מהוליווד להתחיל להכניס את המנהג המשונה הזה לסרטים שלהם?). אבל שוב, פחות הדליקה אותי הפעם הקונספירציה.

 

אבל אתמול בערב, ביושבי לצד בעלי בערב, אוכלת מהאוכל שהוא הכין, בוהה בטלוויזיה, זה היכה בי.

מה שהכי מעניין אותי לדבר עליו,

זה על איך מקיימים זוגיות משגשגת בעידן בו דוחפים אותנו מבוקר עד ערב להאדיר אך ורק את ה'אני' שלנו?

מרגע שהיה לנו שכל מספיק מפותח בשביל לקלוט מסרים, התחילו לדחוף לנו אותם מכל כיוון-

תממש את עצמך,

תשיג דברים,

תראה טוב,

תעשה חיים,

תפיק מכל רגע בחיים את המקסימום,

תטייל,

תכיר,

תעשה,

תפתח תחביבים,

תחסוך הרבה כסף,

תגשים את החלומות שלך,

תדאג גם לזמן לעצמך,

תקח חיית מחמד,

תראה עולם.

בשום שלב בהיסטוריה לא הופעל על אף אדם כזה מכבש של לחצים להפיק כל כך הרבה מהחיים שלו.

עד לפני 60 שנה אנשים שמחו אם הייתה להם משפחה, בית ועבודה.

הציפיות מהחיים לא היו שהחיים יראו כמו פרסומת לקוקה קולה,

לא חופשות סקי,

לא לטפס על האוורסט,

פשוט לחיות.

 

סתם ככה לחיות? בלי להספיק לנסוע פעמיים לחו"ל באותה שנה?

 

איך זה מתנגש עם קשר עם איש או אישה או אנדרוגינוס אחרים?

כי איך בדיוק אנחנו,

שכורעים תחת מכבש לחצי אשליות האושר וההאדרה העצמית,

אמורים עכשיו להיכנס עם כל המזוודה הענקית הזאת לתוך בית עם עוד בן אדם,

שסובל בדיוק מאותו תסמין- ו

מאותו רגע-

לא להפסיק להתפשר על כל תחום בחיים שלנו?

איך אפשר לעשות את זה בכלל?

אנד דונט גד מי סטארטד על העובדה שאנחנו חיים היום בעידן בו האפשרויות בלתי מוגבלות, או לפחות כך זה נראה, ולכן שום החלטה שנחליט אף פעם לא תרגיש לנו שלמה. תמיד יש משהו טוב יותר מעבר לפינה, מספר לנו הקניון, מספרות הפרסומות, מספר גם החבר שלנו שבדיוק עשה עוד תואר והחליף מקצוע בפעם השלישית, צריך לרוץ אחריהן בלי סוף כדי לא לפספס שום דבר.

 

או שאפשר לצפצף, על הכל וללכת לים?

מעט מאוד זוגות מרגישים שהם מאושרים באמת.

למרות שברור שהתקופה בה אנו חיים היא לגמרי לטובתנו.

הנשים כבר לא במטבח,

נישואין כבר לא קורים לזוגות כנגד רצונם רק לפי רצון ההורים,

יש זוגות חד מיניים,

יש דייטים,

יש חופש,

יש אפשרויות,

וסך הכל יצא לכולנו לחוות איזה קשר או שניים לפני שהתחתנו- מה שעזר לנו לעשות בחירה יותר מושכלת לגבי מה מתאים לנו בחיים.

ועדיין.

מרגע שמתחתנים ומחליטים לנהל אורח חיים משותף- יש אינסוף קונפליקטים של ה"אני" מול ה"אני" שלנו: 

אתה לא מוריד את הזבל,

את לקחת עבודה שהשכר שלה יותר נמוך רק כדי לממש את עצמך,

אתה לא בא איתי לשבת עם חברים,

את לא נותנת לי ללכת לחדר כושר,

בגללך ויתרתי על התואר השני,

בגללך לא עשיתי דוקטורט.

בהטרפת דעת הדדית הזוגות מעבירים את זמנים, ומחביאים מרמור על שהחיים שלהם הופכים לפשרה עם השנים רק בגלל שהם לא תמיד מקבלים מה שהם רוצים (כי בשביל זה אנחנו חיים, לא?!) (לא?)

 

אז הנה הצעת ייעול, אחרי שניקח כולנו ביחד כמה נשימות.

קחו את שלושת החוקים הבאים ותשננו אותם טוב טוב עד שיהפכו אצלכם לדרך חיים:

אנחנו לא חיים כדי לקבל את כל מה שאנחנו רוצים

כל הגדולה של החיים האלה היא לוותר על עצמנו בשביל האנשים שאנחנו אוהבים

הקשר הזוגי הוא המטרה בחיים האלה. הוא לא האמצעי. הוא לא המכשול. הוא החיים עצמם.

שם אנחנו מגלים מי אנחנו, שם אנחנו מציפים תסביכים ופותרים אותם, הזוגיות היא החדר כושר הרוחני שלנו, המקום בו אנחנו אמורים לתת בלי לבקש תמורה, המקום בו אנחנו אמורים לראות את הצד השני כמו שלא רואים אותו בשום מקום אחר, המקום לתרגל בו להיות נוכחים, המקום לצחוק, להשתטות, להיות, לבטא, לגלות, להאמין, לדחוף אחד את השני, לעוף.

 

וכל ריב, כל קונפליקט, כל בלגן, שקשורים בחוסר היכולת של הצד השני להתפשר- יכולים למנף את עצמם בשביל להיות לנו מראה על האישיות שלנו, ולעבוד עליה. זה ממש כמו קואוצ'ר אישי שמחובר אלינו כל הזמן- ונותן לנו עוד ועוד שיעורי בית לעבוד עליהם כדי להתקדם.

אבל לא לימדו אותנו לראות את זה ככה!

וזה המקום שלנו לשנות...תפיסה, חשיבה, הבנה, על מה היא הזוגיות בעצם- ומה התפקיד שלה בחיים שלנו למעט שותפות כלכלית, מינית והורית?

 

ליצור משהו חדש. זוגיות מצמיחה בעידן המודרני

 

אני למדתי על עצמי בקשר שלי עם בן הזוג שלי מזה עשור יותר ממה שכל תואר באוניברסיטה או קורס NLP יכל ללמד אותי. הבנתי מי אני, קיבלתי מראה חזקה לאישיות שלי, עבדתי על עצמי, לימדתי את עצמי להתפשר, להקשיב, לווסת את מה שאני מרגישה. ואת כל זה קיבלתי בחינם מבן זוגי בלי לשלם לשום מוסד סכומי עתק כדי שיעזור לי לממש ולהכיר לי את עצמי יותר טוב.

ככה, בעיני,  באמת נראית רומנטיקה

בלריב,

לצמוח,

ולהתפתח בתור בני אדם.

 

הכותבת היא מעיין טל, בעלת הבלוג "הסולידרית" והעורכת הראשית של "מינימליזם ישראל"