יוצאים מהכלל עם רוני קובן - יצוג של מינימליזם או פרובוקציה תקשורתית?

עמית נויפלד, מייסד "תנועת האטה" שמקדמת אורח חיים פשוט בישראל, מבקר את הכתבה "יוצאים מהכלל" של רוני קובן , ואת האופן בו הטלוויזיה של היום בוחרת להציג אורח חיים מתון (או שבעצם, הוא באמת לא כל כך מתון?)

 

כאשר אירית דולב פנתה אלי והציעה לי להשתתף בתכנית "יוצאים מהכלל" סירבתי בנימוס.

מעבר לרתיעה האישית שלי ממצלמות, ולעובדה שאני לא חושב שכתבות מגזין בטלוויזיה הן דרך טובה להעביר רעיונות עמוקים (מטבען הן נוטות להעמיס מרואיינים ותכנים, ולחפש מקרי קיצון שלא בהכרח מייצגים תופעות רחבות), הרי שלא חשבתי שאני הולם את נושא הפרק - חיים "אוף גריד".

 

אני עובד בעבודה מסודרת (אם כי משתדל לעבוד כמה שפחות) אני משתמש בסמארטפון (אם כי מדובר בגלקסי II) אני חי בבית מרוהט ומאובזר (אם כי כל הרהיטים נושאים בולי מס מותרות והמקרר הוא אמקור משנות ה-60) אני בעל רכב פרטי - סוזוקי סוויפט 2009 (אם כי רוב הזמן הוא בחניה ואני עושה שימוש ברכבות, אוטובוסים, אופניים וזוג רגליים כדי להגיע כמעט לכל מקום) ואני אפילו מחובר לאינטרנט ופעיל בו (אם כי חבר רק ברשת חברתית אחת, וגם בה מנסה להגביל נוכחות).

 

ועדיין אירית התעקשה. לתנועת ההאטה, היא הרגישה, יש מקום בפרק. מאחר ואני סוג של מעריץ עוד מימיה כאחת ממקימות אתר "המקום הכי חם בגיהינום", המלצתי לה לשוחח עם ארנון שומר, אותו אני מכיר מזה כעשור.

 

שמחתי לראות אותו בכתבה, ואני חושב שגם אם הוא מייצג נקודת קיצון מסוימת של האטה, הוא עשה עבודה טובה בקידום הרעיונות המהותיים של התנועה.

 

הכתבה "יוצאים מהכלל" -כאן 11

 

רק דבר אחד הרגיז אותי מעט - במהלך הפרק עולה נושא שירותו הצבאי כקצין בחייל האוויר, בתקופת החיסולים הממוקדים. השיחה אודות עברו מעלה דמעות בעיניו של ארני.

המראיין הצליח.

הוא שבר את המרואיין.

פיצח אותו.

הבין מה גרם לו לאמץ אורח חיים (הזוי בעיניו) שכולל הימנעות מעבודה מסודרת והסתפקות במועט.

הוא הרי בטראומה.

 

אורח חיים הזוי בעקבות פוסט טראומה? או עוד פרובוקציה טלוויזיונית?

 

ברגע האחד הזה, הטלוויזיה מוכיחה את חוסר יכולתה האינהרנטי להציג אנשים נורמטיביים (ולפיכך משעממים), שיבטלו התנגדות אינסטינקטיבית שמתעוררת אצל הצופים ביחס לרעיונות המוצגים להם. במקום מחשבה עמוקה על שינוי אפשרי באורח חיים, כזה שיוביל לחיים שלווים ורגועים יותר, אנחנו נותרים עם אמפתיה (במקרה הטוב) לקצין הלום הקרב. כאילו שה"טראומה" של החיים בעולם המערבי, שמקדש צריכה ועבודה על חשבון זמן פנאי, איכות חיים, בריאות וקשרים חברתיים אינה מספיקה כדי לקבל החלטה להוריד את הרגל מדוושת הגז.

 

אני מניח שהרוב המוחלט של הצופים בבית יפטור את הדוברים שבפרק כאוסף של תמהונים והיפים שלא ברור ממה הם חיים (איש מהמרואיינים בתכנית לא עובד בצורה מסודרת, במשרד או במפעל, עם תלוש משכורת). בעבור צופים רבים זה אולי אפילו יעניק את הגושפנקה להמשיך באורח החיים הנוכחי שלהם, המושתת על עבודה וצריכה ראוותנית (כי האופציה השנייה מסתבר היא לעשות קקי ביער בתוך דלי או לוותר על נייר טואלט לשארית החיים). זה טבעה של הטלוויזיה כאמור, לחפש את נקודות הקיצון כדי למשוך צופים. וזה מעט חבל, כי להאטה גוונים רבים, וכל אחד יכול לקחת משהו מהרעיונות שלה, מעט ולאט, ולהתחיל ליישם אותם בחייו כבר מחר, מבלי לעשות שינוי קיצוני מידי.

 

ולמרות הכל, אני מודה שנהניתי לצפות בתכנית. רוני קובן הוא מראיין טוב, שמוצא דרך לפרגן גם מול אנשים שברור שהם לא כוס הקפה החד פעמית שלו. ותמי צרי שהקימה את "עץבעיר" ועושה עבודת קודש בהנגשת אורח חיים איטי ואקולוגי בעיר מקבלת גם היא זמן מסך ארוך יחסית, והיא מקסימה כתמיד.

 

 

הכותב הוא עמית נויפלד, מייסד תנועת "האטה" וכותב הספר "היסטוריה של מהירות"

Enable GingerCannot connect to Ginger Check your internet connection
or reload the browserDisable in this text fieldEditEdit in GingerEdit in Ginger×