מינימליזם בבית - להיות הורה בתוך מירוץ העכברים

21:19 10.04.2019

מינימליזם בבית - האם זה אפשרי? מתי בפעם האחרונה עצרנו, נשמנו- ופשוט היינו עם הילדים שלנו ועם עצמנו?

 

"אוף, לא מסתדר לי היום", מתבאסת לבעלי בפרצוף חמוץ.

"מה קרה?" הוא משיב במבט סבלני.
"לא יודעת, היא בוכה ולא נחמד לה ואני כבר לא יודעת מה לעשות. החלפתי לה, ניקיתי אותה, האכלתי אותה, הבאתי לה משחקים והיא עדיין לא מרוצה. אני לא מספיקה לעשות שום מטלה וכל היום הזה מרגיש לי תקוע" - ממשיכה להתלונן.
"אולי היא צריכה קצת תשומת לב ואהבה..." אמר בעלי בחיוך

לעצור. ולנשום.


תגובה לגיטימית של אמא עייפה למשפט כזה הייתה יכולה להיות:
מה זאת אומרת אולי היא צריכה תשומת לב ואהבה? אני כרגע החלפתי, הנקתי, ניקיתי, חיבקתי, סידרתי לה מלא משחקים, הבאתי משהו טעים!!!
כל כולי מוקדשת מהבוקר רק עבורה, מה עוד אני יכולה לתת?!
שלא נדבר על זה שכבר 3 אחר הצהריים ואני ערה מ-7 בבוקר ומצב הסוללה שלי הוא לא בדיוק במיטבו.

"ואולי גם את צריכה קצת אהבה, אז תהיו ביחד. המטלות יחכו, יפה שלי", הוא הוסיף.
באותו רגע, המשפט הזה העיר אותי מתוך בועת השגרה האוטומטית והחזיר אותי לעקרונות שבהם אני מאמינה ולפיהם אני נוהגת כמדריכת הורים, ולפני הכל - כאמא בעצמי.
להיות ביחד עם הבת שלי בלי שום דבר ש"חובה" לעשות, אלא סתם להיות ביחד, אמור להיות לא רק הדבר החשוב מכל אלא גם הקל ביותר!
בלי לשים לב אנחנו נשאבים אל תוך השגרה הסוחפת שמלאה בכל כך הרבה ריצות ומטלות, שהרבה פעמים אנחנו מתבלבלים בין טיפוח בסיסי לבין זמן איכות.
הילדים שלנו *זקוקים* למגע/ למשחק/ לאהבה ולזמן טוטאלי שהוא רק עבורם.
בלי לסדר תוך כדי את החדר, בטח שלא להיות בפלאפון ואפילו בלי לנקות להם על הדרך את האף. פשוט להיות שם איתם ועבורם.
ואולי גם אנחנו זקוקים לזה?
לפעמים יותר קל להמשיך להיות על הטייס האוטומטי שאנחנו כל כך מורגלים אליו: מטלות, חובות ועבודות.
לפעמים דווקא יותר קשה לעצור הכל באמצע היום, להתחבר לעצמך ופשוט... ליהנות.
זה דורש לפוצץ את הבועה ולשאיר את כל הכביסות בצד, לפחות לזמן מה. (:

 

להיות הורים- זה לא אומר לרוץ ממקום למקום כל היום?

 

כעבור שעה אני קולטת את עצמי שרועה איתה על המיטה ומתגלגלת מצחוק, מדובבת קולות של יצורים וממציאה סיפור על גמד בשם תלתן (מי צריך את לולי), מעבירה לה סדנת ליטופים שלא מביישת את הסדנאות ב'כללית' תוך כדי שאני מחברת שירים והיא מתמוגגת ומהופנטת כאילו אני מינימום חיים נחמן ביאליק,
ובעיקר אני לא שמה לב איך עברה לה שעה.

תזכירו אחד לשני את הדברים שאתם מאמינים שנכונים לכם כהורים,
לפעמים דווקא התובנות הכי חשובות חומקות לנו ברגעי לחץ ועומס.
אז תודה לך בעלי, על עצה פשוטה וכביכול כל כך מובנת מאליה שהייתי זקוקה לה באותו רגע.
לכל מי שקרא עד פה ותהה לעצמו - ליב רגועה ואני אפילו סיימתי את רוב מטלות הבית. ;)

 

הכותבת היא אמלי ארנון, מדריכת הורים, ואמא של ליב.
 

שתף

אולי יעניין אותך גם...

loader