מה הקשר בין וירוס הקורונה, תיבת נוח ומינימליזם?

16:07 13.03.2020

מגיפת הקורונה הודיעה לנו שהיא כאן כדי להישאר. אז אם אנחנו כבר בבידוד- מה אפשר ללמוד על עצמנו מכל הסיטואציה ההזויה הזו שנקלענו אליה? \ מעיין טל

 

אי אפשר לנהל היום שיחה של יותר משתי דקות בלי שתוזכר בה המילה "קורונה".
כל כך הרבה סרטים אפוקליפטיים- הוליוודים ראינו במהלך חיינו- אבל לא ציפינו שתחושה שמשהו בסגנון הזה מתקרב תחלחל יום אחד גם לחיים שלנו- ושנשמע מחברים שגרים באיטליה בה 60 מיליון איש נמצאים בהסגר שהרחובות ריקים, אנשים בחרדה ובמתח ושיש תחושה של סוף העולם.
אבל זה לא סוף העולם, אפילו לא קרוב, אך אין ספק שמדובר במשבר מפחיד ושעל כולנו לקחת אותו בשיא הרצינות לפני שיהיו עוד אבידות בנפש.

 

מה שכן, אם אנחנו כבר לוקחים על עצמנו להישמע להנחיות, להישאר בבית ולהתנהל באחריות לא כי אנחנו פוחדים על עצמנו- אלא על סביבתינו- אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות מה שכל אדם חכם יעשה במצב חירום כזה:

 

לחפש גם את הצד החיובי.

 

כשאני מחפשת את הצד החיובי בסיטואציה כואבת אני לרוב מחפשת מה אפשר ללמוד ממנה- או אפילו לחשוב למה היא קרתה.

 

בשיחה עם תלמידה שלי על הנושא פתאום הבנתי שכל המצב הזה קצת מרגיש כאילו כל מדינות המערב הפכו לסדום, הקורונה באה במקום המבול- וכולנו בנינו לעצמנו תיבות נוח בתוך הבתים שלנו בבידוד.

 

ואין ספק שאנחנו סדום, אני ואתם וכולנו. לא מכוונה רעה- פשוט מכוח האינרציה של הקידמה- שלה גם הרבה צדדים חיוביים- אבל בגלל שקצב הקידמה בשני העשורים האחרונים היה המהיר ביותר בהיסטוריה של האנושות- לא הצלחנו לעצור בזמן ולשאול את עצמנו- למה?

 

 

למה?

 

 

 

אני לא צריכה לספר כאן על משבר האקלים, על תעשיית הבשר והמזון מהחי האכזרית והמזהמת או על תעשיית האופנה הנצלנית- על כל אלה כבר שמעתם.


אני גם לא צריכה להוסיף ולשתף אתכם במחיר הכבד שאנחנו משלמים ברמה האישית בעולם שהסטנדרט שלו למה זה "מינימום" של מחייה עולה כל כך מהר- עד שכולם מרגישים שהם רצים ואף אחד לא מרגיש שהוא מגיע-  (*מספיק שתשאלו את עצמכם מתי בפעם האחרונה התבטלתם עם הילדים שלכם בגינה בלי לעשות כלום, או מתי בפעם האחרונה חזרתם מהעבודה הבייתה לפני שהיה חושך.)

 

העולם המערבי הפך לעולם בו אנחנו מבלים את מרבית שעות חיינו עם קולגות מהעבודה שאין לנו חיבור מיוחד איתם, ובקושי רואים את ילדינו

 

שהבגדים שאנחנו לובשים נזרקים כעונה לאחר שהם נקנים ונתפרים במדינות עולם שלישי בתנאי ניצול ואחר כך חוזרים אליהם ונזרקים בערימות על גבי ערימות באיזורי טבע יפים

 

שאנחנו לא מכירים בו אפילו אדם אחד שלא מכור למשהו

 

שעל הצלחת שלנו יש חברים שאם היינו רואים אותם מסתובבים חיים מולנו בחיים לא היינו מסוגלים לעשות להם משהו רע

 

 עולם כזה

עבורי לפחות

במובנים הספציפיים האלה

ולצורך המטאפורה

 

בהחלט מזכיר את סדום.

 

 

איכס

 

 

והנה הגיע לו מבול הקורונה, כתוצאה כנראה מאכילת בעלי חיים או ניסויים שכשלו בלוחמה ביולוגית- לא יודעים בוודאות, אבל הוא לא הגיע כתוצאה מהרמוניה ואיזון- זה בטוח.

 

ושטף אותנו


ברחנו לתיבות

 

ופתאום


ההורים נאלצים לעבוד מהבית
והילדים לא במסגרות
ויש זמן איכות משותף
פתאום הפכנו לחינוך ביתי

 

ופתאום
הפסקנו לטוס
וראינו שהכדור עדיין ממשיך להסתובב גם בלי שנטוס מעליו
והכסף נשאר בבנק
והשפיות שלנו נשארה כשהייתה
והכל בסדר

 

ופתאום
הפסקנו להזמין בגדים כל יומיים מאלי אקספרס
כי ממילא לא יגיעו
ואיכשהו
ממש באורך פלא
עדיין היה לנו מלא מה ללבוש

 

ופתאום
צריכת המזון מהחי ירדה
אין ממש הסבר למה
אולי מפחד
אולי מחשש להידבק בנגיף
אבל החיות שמחות

 

ופתאום
הפסקנו לצאת למסעדות וקניונים
וחזרנו לעשות את המנהג הפרמיטיבי הזה
זוכרים?
פעם פעם…?
ללכת לחברים הבייתה לכוס תה, ככה סתם בלי לקנות שום דבר…
וגילינו שזה דווקא נחמד לשבת בשקט עם חברים לפעמים
בלי לשפוך כספים ולשמוע רעש באזניים ולחפש חנייה ולאכול אוכל רווי שמן מלח וסוכר בחוץ

 

ופתאום
מדווח בחדשות
שרמות זיהום האוויר הן מין הנמוכות שהיו בשנים האחרונות
הנה לנו ההתחלה של הקשת בענן
והנה גם באה היונה עם עלה הזית לספר לנו על הפאנץ'

 

אז זה מה שהיונה אומרת
מבול זה תמיד אסון
השאלה מה אנחנו רוצים לבנות אחריו
ומה למדנו מהעובדה שהוא היה כאן
אם יוצא לנו בעל כורחנו להתנסות באורח חיים מתון, כנראה שאפילו מתון מידי
מה ניקח איתנו כשנחזור לשגרה מהחוויה הזאת?
מה למדנו על עצמנו? על האופן בו בחרנו לבנות את החיים שלנו? על השגרה? ומה אפשר לקחת הלאה להמשך הדרך?

 

אם ניקח אפילו משהו קטן מכל הסיפור הזה
אז לפחות אחרי האסון


נצליח מידי פעם להציץ ולהיזכר גם בקשת בענן

 

 

 

שתף

אולי יעניין אותך גם...

loader