מינימליזם בזבל- האם באמת אפשר ליישם את גישת "אפס פסולת"?

11:38 22.11.2019

בעקבות המודעות ההולכת וגוברת למשבר האקלים, וההפגנות שמתקיימות ברחבי העולם בהנהגתה של גרטה טונברי- עולה המודעות לגישת "אפס פסולת" לפיה חיים אורח חיים שנקי ב99% מפסולת שאינה ניתנת למיחזור. אך האם גישה זו ריאלית עבור כולנו? \ לונה דקל

 

בזמן האחרון צצות מדי פעם כתבות שונות על אנשים שחיים באופן שמאפשר להם לאגור פסולת של שנה שלמה, אם לא יותר, בצנצנת אחת בלבד, זאת בהשוואה לנתון המבוסס על דו"ח של ארגון "אדם טבע ודין", לפיו נכון ל-2019 ישראלי ממוצע זורק ביום כ-1.7 קילו אשפה.

אנשים אלה דוגלים בגישת 'אפס פסולת', לפיה יש לצמצם לאפס את כמות הפסולת שאנו מייצרים שלא ניתן למחזר כלל, כדי למנוע פגיעה בסביבה.


הדרך לאפס פסולת מתחילה בצעדים הקטנים המוכרים כבר בוודאי לרובנו – שקיות רב פעמיות, רכישה של מוצרים בתפזורת, שימוש בבקבוקי שתייה רב-פעמיים ובכוסות שתייה רב-פעמיות, וכמובן המנעות מכלים חד-פעמיים מכל סוג שהוא.

אבל גם אלה מאיתנו שמבצעים את הצעדים הללו, עדיין מייצרים  פסולת – בין אם מדובר בשאריות מזון,  באריזות של חומרי ניקיון וקוסמטיקה, או באריזות מזון שאינו נמכר בתפזורת.

 

אז מה הצעד הבא, אותו לקחו אותם אנשים מעוררי השראה וממועטי פסולת?

 

 

בלונים אי אפשר למחזר. גישת אפס פסולת

 


באופן כללי, ניתן לומר שייצור עצמי הוא הדרך להגיע ליעד הנכסף  חומרי ניקיון, לגוף ולבית, מוצרי קוסמטיקה שונים, ומוצרי מזון – הכל מיוצר באופן עצמאי ומאוחסן כמובן במיכלים וצנצנות לשימוש חוזר.  הרשת מלאה במתכונים לכל מוצר שתוכלו לחשוב עליו: חומץ ביתי, למאכל או כבסיס לחומרי ניקוי, סבון גוף ושמפו, איפור, קרמים, תחליפי חלב וגבינות (משקה סויה, "גבינת" שקדים, וכדומה), והרשימה עוד ארוכה. כל זאת במטרה לחסוך את האריזות בהן מגיעים אותם מוצרים כאשר קונים אותם בחנויות השונות, כיוון שגם אם מדובר באריזות שניתן למחזר, הרי במיוחד במדינה שלנו אין בכך משמעות רבה, כשרק כ-25% ממה שזורקים לפח המיחזור באמת עובר מיחזור.


אחת המובילות הבינלאומיות של גישה זו היא לורן סינגר, מפעילת הבלוג Trash is for Tossers (פסולת זה לפסולים, בתרגום  חופשי). סינגר, צעירה ניו-יורקרית, החליטה לאמץ את גישת אפס פסולת ב-2012, והיא מקדמת את דרך החיים הזאת מאז באמצעות הבלוג שלה, סרטונים ביוטיוב, וגם בהרצאות שונות.

 

את סיפורה ניתן לשמוע כאן בהרצאת TED:

 

 

 


לפי הגדרתה של סינגר, לחיות באפס פסולת זה אומר פשוטו כמשמעו – לא לייצר זבל שלא ניתן למחזר כלל.

במשך ארבע שנים, אספה סינגר בצנצת אחת את כל מה שלא יכלה למחזר, לקמפסט, או לעשות בו שימוש חוזר –בעיקר מה שעשוי מפלסטיק שאינו ניתן למיחזור, כגון קשיות, מדבקות, ניילון נצמד, וכן תגיות בגדים (יד שנייה כמובן), שקיקים של חומר נגד-לחות שמוצאים לפעמים בתרופות, ועוד. הכל נדחס יחד לצנצנת פוטוגנית ומלאת השראה.


אך עד כמה שסינגר ודומיה מעוררים השראה, סגנון החיים הזה לא מתאים ולא יכול להתאים לכל אחד ואחת. הסביבה בה אנו חיים – המדינה, העיר, השכונה, הבניין, הדירה, וכן מצבנו הרפואי, האישי, ואפילו הרגשי, משפיעים על רמת יכולתנו לצמצם צריכת מוצרים וזו עובדה שיש להכיר בה. לא כולנו יכולים לקפוץ לשוק איכרים מדי שבוע כדי לרכוש סחורה מקומית, לגדל ירקות באופן עצמאי, או להשקיע שעות בהכנה של מוצרי היגיינה וניקיון, לא כל שכן מוצרי מזון כמו גבינות (ותחליפים), תחליפי חלב צמחיים, ואפילו קטניות הדורשות השרייה ובישול ארוך. גם שימוש בקומפוסט כדי להיפטר מפסולת אורגנית בצורה ידידותית לסביבה אינו זמין לכל אחד. אמנם קומפוסטים עירוניים, אותם פחים חומים המפוזרים בחלק מהשכונות כן קיימים בערים מסוימות- אך לא רק שאותם פחים אינם זמינים ושכיחים כל כך, אלא שהפסולת האורגנית שמושלכת לפחים החומים בדרך כלל מועברת לאותו הר-זבל המוכר לכולנו, ובכך מתבטלת התרומה האקולוגית שלהם לעולם.


סיפורים כמו זה של סינגר הם בבחינת "סיפור סינדרלה", אותו בחור שלא סיים תיכון אבל הקים חברה ששווה מיליונים, אותה בחורה שהייתה מובטלת שנים עד שהמציאה איזו המצאה ששינתה את החיים – הם מראים לנו אפשרות לחיים שהם כמו חלום שהתגשם, מצג של חיים מושלמים כמעט (או לגמרי). אך אנשים כאלה אינם הרוב, החיים שהם השיגו לעצמם אינם חיים שכל אחד ואחת יכולים להשיג. אם סינגר הייתה מתגוררת ביישוב קטן, או בדירת מרתף, או במדינה פחות מפותחת מארה"ב, אם היא הייתה צריכה לעבוד במשרה מלאה ואז לחזור לבית עם ילדים, או לעבוד בשתי משרות כדי להחזיר הלוואות, האם היא עדיין הייתה יכולה לקיים אורח חיים כזה? אולי. אבל כנראה שלא.


עם זאת, ניתן ורצוי להשתמש ב"אנשי אפס הפסולת" בתור השראה. למצוא את הנקודות הקטנות שאנחנו כן יכולים ויכולות להתנהל בהן כמוהם.

אולי לא נכין לעצמנו את כל מוצרי הניקיון, אבל נמצא סבון מוצק שמגיע עטוף בנייר מתמחזר, או נשתמש בשמן קוקוס במקום קרם לחות. לא נלך לשוק האיכרים אבל נקנה בסופרמרקט רק את מה שמגיע בתפזורת (ונארוז בשקיות הרב-פעמיות שהבאנו מהבית כמובן), או נמצא חנות ששולחת ירקות ופירות לא ארוזים ישירות לביתינו.

 

 

להכין את מוצרי הנקיון שלי לבד? השתגעתם?

 

 

בסופו של דבר, כל אחד ואחת יכולים ליישם חלק מסויים, או יותר, מתוך גישת אפס-פסולת, בהתאם לחיים האישיים שלהם, ובעצם להשלים אחד/ת את השני/ה.

 

לדוגמה, אני יכולה למצוא את הזמן ויש לי את הכישורים להכין לעצמי מוצרי קוסמטיקה, אבל אין לי יכולת לקמפסט, ומישהו אחר יכול לקמפסט אבל נאלץ לקנות סבונים ומוצרי ניקיון אחרים מפאת חוסר זמן וכישורים, כך שכל אחד מאיתנו עושה משהו שהשני לא עושה ובסופו של דבר מתקיים צמצום פסולת בכל המישורים בסקאלה רחבה יותר.

 

מה שחשוב זה לא להתייאש, ולא לוותר מראש רק כי להגיע לצמצום כל כך גדול של פסולת נראה לנו בלתי אפשרי. צריך לשאוף לצעדים קטנים, להתקדמות איטית אל עבר היעד הנכסף. וגם אם לא נגיע אליו, עדיין נצמצם הרבה יותר פסולת ממה שהיינו מצמצמים אם היינו מתייאשים מראש.

שתף

אולי יעניין אותך גם...

loader