הורים מינימליסטים- זה אפשרי?

כשהילדים טובעים בצעצועים וההורים רודפים כל היום אחרי כביסות וסידור הבלגן- האם באמת כל השפע החומרי בבית מקל לנו על חיי המשפחה?

 

בדרך כלל כשאנשים מדברים על מינימליזם, הם מדמיינים בחורה צעירה שלובשת שחור ולבן, יושבת בחלל מעוצב להפליא עם איזו תמונה בודדת או מקסימום מדף עם שלושה ספרים וסקולנט. אולי בגלל זה קשה לדמיין שמינימליזם והורות יכולים ללכת נהדר יחד, ובהרבה שיחות עוצרים אותי עוד לפני שאני משחילה שלוש מילים ואומרים לי ״כן אבל…אולי לרווקים בלי ילדים…״

בעיני, ההפך הוא הנכון. דווקא בגלל שהמעבר להורות מביא איתו באופן טבעי בין יתר הדברים המון בלאגן, פיזי ומנטאלי, אני מרגישה שמפספסים את היתרון הגדול שיש למינימליזם להציע להורים.

מינימליזם יכול לתת להורים עוד מהמשאב הכי יקר שיש לנו, ושההורים היום הכי רוצים וצריכים - זמן.

 

לשחק עם הילד במקום לגרוף הרי צעצועים. למה לא בעצם?

אם עד לפני בוא הצאצא מטלות סידור וארגון הבית היו משימה ברת ביצוע, כשזורקים ילדים פנימה מהר מאוד זה הופך למרוץ אינסופי וסיזיפי.

אנחנו מוצאים את עצמנו בסוף כל יום, גורפים הרי צעצועים מהרצפה, חופרים שוב ושוב בין ערימות של בגדי ילדים שרובם קטנים מדי או גדולים מדי, ערמות בלתי נגמרות של כביסה שצריך לקפל וחפצים שצריך להחליט אם להעביר הלאה או לאחסן,( שנראה שמגיעים אלינו משום מקום ומתרבים ברגע שהם נוחתים על משטח פנוי כלשהו בסלון).

 

עומס ועייפות מפתים אותנו לחשוב שיותר חפצים יעזרו לנו לשרוד את היומיום, אולי אם יהיו לילדים הרבה צעצועים מעניינים הם ישתעממו פחות ויעסיקו את עצמם יותר, ואנחנו נקבל רגע לעצמנו, או לפחות נספיק להכין ארוחת צהריים. אנחנו חושבים שאם יהיו להם יותר בגדים לא נלחץ מסל הכביסה ולא נבהל כשנגלה  שהפעוט שפך על עצמו משהו בפעם השלישית להיום. אולי, אם יהיה לנו בית גדול ומרווח עם הרבה מקום אחסון יהיה לנו קל יותר לשמור על סלון מסודר ונקי ולמצוא מקום להכל.

 

הצילו. 

 

אבל לרוב אנחנו מגלים בדיוק את ההפך. מהר מאוד הרי הצעצועים, הבגדים והמטלות הבלתי נגמרות שמגיעות יחד איתם זולגות לכל חלל פנוי בבית ובראש שלנו. הרבה יותר קל לסדר בסוף היום ארגז צעצועים אחד, הרבה יותר פשוט ומהיר לנקות בית קטן, הרבה יותר קל לדעת אם יש לנו מה ללבוש מחר לעבודה כשיש מלתחה מצומצמת.

 

זה אולי סותר את ההיגיון, אבל לילדים קל יותר למצוא במה לשחק כשיש להם מעט מבחר, כשיש בחדר רק מעט צעצועים על המדף. הם נוטים יותר לשחק במשחקי דמיון, להשתעמם פחות, ולהנות יותר. מחקרים חוזרים ומראים שעומס משתק ומקשה על בחירה וקבלת החלטות. ראיתי את זה לגמרי במקרה כשסידרתי את חדר המשחקים של הילדים שלי.

היה לנו שולחן יצירה, עם ערימות של חוברות וצבעים, דפים וחותמות.

מיינתי הכל,  והשארתי רק כמה חוברות וקופסת טושים אחת. הבן שלי נכנס לחדר, לקח חוברת, התיישב והתחיל לצבוע, זה משהו שהוא לא עשה אף פעם לבד עד אותו רגע, למרות שהחוברות והטושים היו זמינים לו כל הזמן, לצד עוד המון צעצועים אחרים שכנראה העמיסו לו על העין.

הרגילו אותנו לחשוב שמבחר הוא טוב, הוא כיף, הוא שפע. אבל חיי היום יום מראים לנו בדיוק את ההפך. כדי להקל על החיים עדיף פחות, הרבה פחות. דווקא להורים יש הכי הרבה להרוויח ממנימליזם, לקבל בחזרה את המרחב ולפחות חלק מהזמן שלנו בחזרה,ולצאת מהמרדף האינסופי אחרי סידור והשתלטות על הבגלן.

את הזמן שנחסוך על לסדר, נוכל להשקיע בעצמנו ובילדינו האהובים. זהו ניצול הרבה יותר מוצלח שלו, אם תשאלו אותי.

 

כשחושבים על זה...במה אנחנו הכי אהבנו לשחק כשהיינו קטנים?

 

 

הכותבת היא אור רויזין. חובבת שיטת סידור הבית "קונמארי", ואמא.