פסטיבל עכו- תיאטרון מינימליסטי- מופעי רחוב

חלק שני בסדרת הכתבות על "פסטיבל עכו"-תיאטרון פרינג'- התיאטרון המינימליסטי שמצליח לייצר הרבה- עם פחות. הפעם סיירתי בין מופעי הרחוב השונים, וגיליתי בין לבין גם מה הוא התיאטרון המינימליסטי האמיתי. לפחות עבורי. \ מעיין טל

 

בכתבה הקודמת על פסטיבל עכו סיפרתי על עצמי.  למדתי משחק בבית צבי ולאחר מכן עבדתי קצת בתור שחקנית ומחזאית- ואז פרשתי מתחום התיאטרון וחילקתי את חיי המקצועיים לשניים- מוסיקה (אני זמרת ומורה לפיתוח קול) ומינימליזם (כפי שאתם רואים כאן).

 

אהבתי האינסופית לתיאטרון לעולם לא תדעך, אבל העיסוק בתיאטרון בצורה מקצועית-ממסדית הצליח להוציא לי את האוויר מהמפרשים. כל מה שאהבתי בתיאטרון פשוט לא היה שווה את כל מה שלא אהבתי מסביב לתיאטרון. התיאטרון הפך בשבילי למטרה- וכל שאר האלמנטים בחיים איבדו חשיבות. הייתי אחוזת דיבוק להצליח- לא משנה איך. וזה לא עבד, כי זה בא בסתירה למי שאני, לערכים שלי ולצרכים הבסיסיים שלי. לא הייתה שליחות במה שעשיתי- עשיתי כדי לעשות. ובסופו של דבר, הבנתי שזה פשוט- ריק. 

 

והנה יצא לי לבקר בפסטיבל עכו, ולהיזכר שוב בחדוות העשייה האומנותית. דווקא מהמקום של התיאטרון הכי מינימליסטי שיש- הלא הוא- הפרינג'.

 

רק שהפעם ניגשתי לצפות במופעים מזווית אחרת. תהיתי כמה הרבה אפשר לעשות, עם מעט.

 

ביום השני לביקור שלי בפסטיבל סיירתי עם תלמידת פיתוח קול שלי במופעי הרחוב, בניהם מופע אקרובטיקה מרהיב שכל האביזרים שלו הסתכמו ב- ובכן, עמוד. אפילו בגדים לא היו לגופם של המשתתפים, למעט מכנסון. אה. ומוטות עם אש. ותראו מה הם הצליחו לעשות

 

 

 

 

מופע מינימליסטי נוסף היה מופע של בימת הנוער כפר סבא בשם "קירות מדברים", בו השתמשו רק בקרטונים, במנורה אדומה מהבהבת ובבלונים אדומים- והעלו מופע המשקף את חוויות הילדות הקשות של ילדי עוטף עזה לצלילי "צבע אדום"

 

 

 

 

כל כך הרבה דברים אפשר לעשות עם כל כך מעט. אני מנסה רק לדמיין כמה חפצים נקנים ונזרקים כדי לייצר תפאורה לסרט הוליוודי, למופע מחול, לתערוכה של אומנות פלסטית. כל כך הרבה חומר שהופך תוך זמן קצר לפסולת, ונשאר בעולם הזה לייצר נזקים הרבה אחרי לכתנו.

והנה בפשטות, אפשר לעשות כל כך הרבה.

ולא רק פשטות חומרית, אלא פשות מחשבתית.

 

וזה גרם לי להרהר במה שאני בסופו של דבר לקחתי מלימודי התיאטרון שלי.

 

 

 

 

שייקספיר כתב: "כל העולם הוא

במה, כל הגברים והנשים

רק שחקנים. יש להם יציאות

ויש כניסות, וכל איש בימיו –

הוא משחק שְלל תפקידים שונים,

והמערכות שלו – שִבעה"

 

וככל שאני חושבת על כך- אני מסכימה.

 

אם נחפש טוב טוב את התיאטרון המינימליסטי האמיתי והעוצמתי ביותר- הרי שהוא נמצא בחיי היום יום שלנו. הוא כאן, כל הזמן. כל סיטואציה בחיים היא סצנה ממחזה- ואנחנו תמיד משחקים בתפקיד הראשי של הסיפור של חיינו.

 

הכל מעניין כמו הצגת תיאטרון טובה, והקהל שלנו הוא אלוהים, הטבע, היקום, הסביבה- מי שאנחנו מרגישים שנוכח כדי לראות

 

אז אם שוב אשאל את עצמי עם מה יצאתי מלימודי התיאטרון שלי- זאת תהיה התשובה שלי. ההסתכלות שלי על החיים הפכה להיות כמו על הצגת תיאטרון. אני מנתחת כל סיטואציה כמו שהייתי מנתחת סצנות שהייתי רואה על הבמה, אני שואלת את עצמי "מי אני? מה אני משדרת? באיזו אנרגיה אני עכשיו? למה התנהגתי איתו לא כמו שאני מתנהגת איתה?" כמו שהייתי שואלת את עצמי כשהייתי עושה "חקר דמות" לקראת הצגה- והכל כל הזמן מרתק ומעניין אותי כאילו כל החיים אני צופה בהצגת תיאטרון מתמשכת שאפשר לנתח אותה עוד ועוד ועוד.

 

אך כמובן, שאין תחליף לתיאטרון שמוצג על הבמה. אולי אני אחזור לעסוק בו יום אחד. אבל אם זה יקרה, זה יגיע ממקום אחר לגמרי ממה שהיה אצלי פעם. כי היום אני מבינה- שהתיאטרון אמור לשרת את החיים- לא החיים צריכים לשרת את התיאטרון.