פרינג'- תיאטרון ברוח המינימליזם. על ההצגה "תלויים" בפסטיבל עכו

ההצגה "תלויים" הייתה בשבילי חוויה מיוחדת. גם כי שיניתי את האופן בו אני מסתכלת על הצגות באופן כללי, גם כי התחלתי לקשר בין עולם הפרינג' לבין מינימליזם- וגם כי היא הייתה הצגה מוצלחת ומיוחדת במינה. \ מעיין טל

 

לפני 11 שנה התחלתי את לימודי המשחק שלי בבית צבי. כשאני כותבת את המספר הזה כאן זה נראה לי כמו חלום. כשסיימתי ללמוד כתבתי בעצמי מחזה שעלה בפסטיבל "האזרח כאן" ועבדתי במשך שנה וחצי בבית לסין על מחזה שכתבתי שבסוף, מסיבה שלא ברורה לי, עד היום לא הצלחתי להשלים.

 

פתאום היום, כשאני ובעלי, גם הוא שחקן ובמאי בדימוס, חיפשנו משהו שיפיג לנו את השיעמום בחג, נזכרנו שמתקיים פסטיבל תיאטרון עכו. וזה היכה בי שבמשך לפחות 11 שנה, לא הלכתי לראות הצגה אחת סתם ככה פשוט בשביל הכייף. זה תמיד היה קשור ללימודים או עבודה, וזה כנראה גם מה שהוציא לי מזה בסופו של דבר כבר את כל הטעם והחוויה וכל מה שאהבתי פעם בתיאטרון.

 

קיבלנו המלצה על ההצגה "תלויים" והזמנו כרטיס. ממש החלטה ספונטנית. ותוך כדי הנסיעה לשם פתאום חשבתי על תיאטרון הפרינג' והקשר שלו למינימליזם.

 

תמיד אהבתי פרינג', בבית צבי הייתי מהבודדות שאהבו את הסגנון הזה, חשבתי בזמנו שזה בגלל שזה תמיד נראה לי יותר פרוע, קרקסי ומשוחרר, לא ידעתי להסביר בדיוק למה.

אבל בנסיעה להצגה היום הבנתי, שזה פשוט תיאטרון מינימליסטי.
והמינימליזם יודע תמיד לחשוף את היופי שלו דרך הערוצים הכי לא צפויים.

 

 למיטב ידיעתי עולה להעלות הצגה לבמה היום לפעמים כחצי מיליון שקל.
לעומת זאת, תיאטרון הפרינג'- שהוא לרוב תיאטרון עצמאי שלא מתוקצב כלל או שמתוקצב בכמה אלפי שקלים בודדים- צריך להפעיל המון חשיבה, יצירתיות ומקוריות- כדי להתגבר על המכשול הכלכלי ולהביא לבמה תוצאה מדהימה.

 

וכשאין כסף, אין תפאורה, והרבה פעמים יש רק שחקן אחד או שניים על הבמה- מגיעים הפתרונות הכי מיוחדים, יצירתיים ומרגשים שיכולים להיות.

וכך היה בהצגה שראיתי היום, הנקראת "תלויים". מחזה שכתבה מאיה ערד יסעור, ביים יגאל זקס ושיחקו בו בסך הכל שני שחקנים- אבי סרוסי ופיני גואטה.

 

מתוך ההצגה "תלויים"

 

במהלך כל ההצגה- שני השחקנים היו תלויים עם חבלי סנפלינג, משחקים את תפקידם של שני מנקי חלונות של בניין גבוה, שמתברר ששניהם גם פליטים של מלחמת אזרחים קשה ואכזרית. לשניים יש עבר משותף, שמתגלה במהלך ההצגה כאשר שניהם עושים מסע משותף אל האמת של חייהם.

 

בלי תפאורה כמעט, בלי יכולת לעמוד לשבת או לקום, בלי שחקנים נוספים- שני אנשים מתנדנדים- הצליחו לשבות את ליבי בצורה שהרבה הצגות גדולות ועתירות תקציב לא הצליחו.

 

העלילה של המחזה מתיחסת לאנשים שמעבר לחלון, לאנשים מהעבר שלהם, לבני משפחה- עולם שלם נבנה מול עינינו רק באמצעות השחקנים והטקסט- ובלי שום עזרים חיצוניים אחרים.

 

ללא דמויות משנה, ללא סרטוני וידאו. שני אנשים מתנדנדים. שני אנשים מתנדנדים ועלילה שחותכת לך את הנשמה.

 

 

צילום: אילן בשור

 

כבר כמה ימים שאני מגוללת בראשי את המחשבה הזאת: כל יצירה גדולה שאי פעם נוצרה- נבראה מתוך מגבלה.
למוסיקאי יש כמות מוגבלת של תווים, לצייר יש כמות מוגבלת של גווני צבעים ולמשורר כמות מוגבלת של מילים. זו לא הכמות- אלא איך בוחרים לעבוד עם מה שכבר יש. וזו כל פילוסופיית המינימליזם בעצם. למצוא דרכים לעבוד עם מה שיש לנו באופן שיהפוך את החיים שלנו ליצירת אומנות, במקום לרדוף כל הזמן אחרי מה שאין- עד שיגמרו לנו המשאבים (הנפשיים, הכלכליים והאקולוגיים).

 

שלא תבינו לא נכון. תיאטרון הפרינג' היה כנראה שמח מאוד להיות מתוקצב. וחבל באמת שהוא לא. אבל כל כך יפה בכל זאת לראות מה אנשים מצליחים לעשות עם כל כך מעט. כמה לפעמים ההצגות הקטנות האלה מצליחות לגעת בנשמה של הקהל ולעורר מחשבה הרבה יותר מכל הצגה מתוקצבת וגדולה.

 

ממליצה בחום ללכת לראות את ההצגה "תלויים" שעדיין מוצגת בפסטיבל מחר ומחרתיים. ובאופן כללי לפקוד את הפסטיבל הזה. ברחבי עכו העתיקה מוצגות הצגות קטנות וחינמיות שנעשו על ידי אנשים מוכשרים כנראה לא בשביל המון כסף, שנותנים את כל ליבם רק כדי להציג בפניכם משהו שהם מאוד אוהבים לעשות.

 

לינק לאתר הפסטיבל