"החיים הם תקופה קשה"- על חנוך דאום ומינימליזם

מופע סטנדאפ של חנוך דאום בשם "החיים הם תקופה קשה" שהתקיים אמש בטבעון גרם לי לתהות על כמות הסבל שאנשים בעולם שלנו חווים סביב נושא האלוהות, הרוחניות והדת. מצד אחד ידוע שדתות מונעות פעמים רבות סביב אינטרסים של שליטה וכסף, אבל האם זה בהכרח אומר שכל מה שיש בהן הוא רע?

 מעיין טל

 

אני אוהבת את חנוך דאום, הוא תמיד מצחיק אותי. כשגיסתי הציעה לי ללכת להופעה שלו בטבעון, אמרתי "סבבה" למרות שאני אף פעם לא הולכת להופעות. ההופעה באמת הייתה מצחיקה, והיה בה גם תוכן עם עומק. כמו שציפיתי. אבל מכל הטקסט שחנוך הביא לבמה פתאום צף לי הכאב הגדול שלו. בין צחוק לצחוק הוא זרק משפטים כמו "אני לא יודע למה אני חי. למה כולם יודעים בשביל מה הם חיים ורק אני לא?" "עכשיו אני שורד, אבל ציפורן חודרנית אחת ואני על גג עזריאלי" "אני הולך ל4 טיפולים פסיכולוגיים בשבוע, אין לי מספיק זמן לייצר בעיות בשבוע בשביל כל הטיפולים שאני הולך אליהם" "למה אני עושה את מה שאני עושה? לא יודע. למה התחתנתי בגיל 21? לא יודע. אני עושה דברים בלי לדעת למה". 

 

 

מתוך דף הפייסבוק של דאום

 

 

חנוך הוא עיתונאי שלמיטב זכרוני פרץ לתודעה הישראלית אחרי שהשתתף בסדרה הישראלית "מחוברים". האישיות הססגונית שלו, לצד האמביוולנטיות הקיומית, גרמו לקהל להתאהב בו. אנחנו אוהבים דברים שהם גם וגם. אולי גם כי איפשהו הנפש שלנו שבעה מקריקטורות ואנו משוועים לראות מידי פעם, גם קצת מורכבות.

 

תהיתי לעצמי מה היה קורה אם יום אחד אלוהים היה מתגלה מול חנוך ואומר לו "חבר, תרגע. אני פה הכל בסדר. קח נשימה, תעשה כך וכך ותחזור לשגרה שלך". האם הכל היה מסתדר לו בחיים? קטונתי מלדעת. אבל כל המחשבות האלה הובילו אותי להרהר בנושא האלוהים, הדת והרוחניות בחברה שלנו היום.

 

לאורך ההיסטוריה תמיד היו דתות, ותמיד היה מי שעשה בהן שימוש לרעה. וגם היום הדתות הפכו לאמצעי להשגת כוח פוליטי, שליטה באנשים, וכסף.

 

אחר כך הגיעה החילוניות, ואמרה :"אתם לא תשלטו בנו עם השקרים שלכם...דארווין אמר ככה וככה אז הא לכם. אלוהים לא קיים".

ואז הגיע אלוהי הכסף, ומושגים כמו "מימוש עצמי" ו"הצלחה" שהפכו להיות השליטים של הזרם החילוני במקום.

 

קל לשלוט באנשים. אנחנו מחפשים סדר. המורכבות של החיים, המתינות, השאלות הפתוחות- הרבה פעמים נראים לנו יותר מאיימים מהתשובות החד משמעיות.

 

אבל היום, דווקא מתוך דור הY שחי בתקופה הכי פתוחה וחילונית שאי פעם הייתה, צמח זרם שאף אחד עדיין לא מדבר עליו. למה? כי הוא לא פוליטי, הוא לא סקסי, אין אף אחד שיכול לעשות בו שימוש לרעה (או לפחות בנתיים אף אחד לא הצליח) - הוא פשוט זרם של אנשים שמתחברים לרוחניות שמחוץ לכל הגדרה ודת.

 

רוחניות שסובבת סביב עבודה עצמית, התבוננות, חיפוש אחרי שקט, שחרור מהיאחזות בתפיסות עולם מגבילות, חיבור לאנשים סביבנו, נסיון לעשות כמה שיותר טוב בעולם, קשב, נוכחות, חקירה, תיקון מערכות יחסים בחיים, שחרור מאגו, תרגול של הכרת תודה ושל חיבור להווה ולמה שקורה עכשיו.

 

אולי הזרם הזה הגיע כי הגענו לרוויה- יותר מידי מסכים, יותר מידי מידע, יותר מידי לחץ. אומרים שדור הY הוא "דור החרדה"- דור ש25% מתוכו סבלו בשלב זה או אחר מהתקף חרדה, דור שלוקח כדורים והולך לטיפולים יותר מכל דור אחר בהיסטוריה (נכון שגם היום יש את האפשרות ויש פחות סטיגמות סביב מי שבוחר לטפל בעצמו, אבל לדעתי התחום הטיפולי צמח בגלל הצורך המטורף שנוצר ולא להיפך)

 

אנשים, כמו דאום, מחפשים משמעות, שקט, להפסיק לפחד, להבין למה הם קמים בבוקר. אנשים מרגישים מוצפים, מבולבלים, לא זוכרים כבר מה זה להרגיש משהו שהוא לא פחד. אז חלק נוסעים להודו אחרי הצבא, חלק קוראים ספרים, חלק הולכים לסדנאות מדיטציה וחלק פשוט שואלים שאלות. וככה, מתוך כל החיפוש הזה יש כמה שפשוט מוצאים.

 

אבל הם לא יודעים להסביר לסביבה שלהם מה זה הדבר הזה שהם מצאו, כי יש כל כך הרבה סטיגמות סביב נושא הרוחניות ( אתה הולך לבית כנסת? אתה דוס. אתה עושה מדיטציה? אתה היפי שהתפלף בהודו מסמים). אז הם, פשוט, חיים את דרך החיים הזאת, ושותקים.

 

 

חנוך דאום / צלם: בן יוסטר

 

 

אני מרגישה שאני היום חיה מעין "חיים כפולים". עדיין מעמידה פנים שאני חלק מהזרם האתאיסטי- אבל קוראת בבוקר כתבים בודהיסטים עתיקים, ספרים על היהדות או על הנצרות. מתרגלת מדיטציה ולפעמים, ממש לפעמים, מדליקה נרות בשבת.

 

אבל רוב מה שאני עושה, זה לחקור את עצמי. את דפוסי החשיבה שלי. את מערכות היחסים שלי עם הסביבה, את ההיאחזויות שלי בחומר, במושגים שלימדו אותי להעריץ כמו "הצלחה" ו"כסף", בציפיות הלא נורמאליות שיש לי מעצמי ומהחיים.

 

רוב העבודה הפנימית שלי, היא לשאול שאלות על החיים עצמם, על האומללות שלי ושל הסביבה שלי ולחפש תשובות. דווקא השאלות ולא התשובות נתנו לי איזשהו שקט. כי תמיד יהיה עוד משהו לגלות.

 

אלוהים הוא לא מוצר על המדף, הוא לא עובדה שאפשר להוכיח מדעית, הוא לא תירוץ לצאת למלחמה או לסגוד לאיזה רב או כומר. אלוהים הוא אנחנו, כך אני מרגישה וחווה בכל דקה מהיום שלי, ובגלל האלרגיה הקולקטיבית למילה הזאת - אלוהים- אני כמעט אף פעם לא משתמשת בה. פשוט ממשיכה לחיות את חיי הכפולים בשקט. מקווה שלאט לאט עוד אנשים יגלו את החבר הטוב הזה וילמדו להיעזר בו. או שהוא פשוט ילווה אותם בלי שהם בכלל ידעו שהוא שם.

 

אז תודה לחנוך דאום על ערב מצחיק ומעורר מחשבה, והלוואי שהוא ימצא את השקט שלו סוף סוף. למרות שהחרדתיות והטיקים הם חלק ממה שהפך אותו לאושיה, אני בטוחה שהוא ישאר מעניין בעינינו גם אם הוא ימצא לעצמו דרך של שקט.

 

הכותבת היא מעיין טל. בעלת הבלוג החברתי "הסולידרית" והעורכת הראשית של מגזין מינימליזם ישראל