6 תהיות על ה1 בספטמבר

בית ספר, בסופו של דבר, הוא - מוצר. רובנו צורכים אותו עבור ילדינו, וגם רובנו צרכנו אותו כשהיינו בעצמנו ילדים. אנחנו משלמים עליו מכספי המיסים שלנו, ונותנים לו לנהל לנו את השנה (חופשים. בגרויות. שיעורי בית של הילדים). השאלה בסופו של דבר, היא, למה. והאם יש דרך אחרת . \ מעיין טל

 

חשבתי לעצמי. היציאה לבית הספר ב1 לספטמבר היא ממש על אוטומט. האם יוצא לנו בשגרה לעצור ולחשוב קצת , להרהר- מה זה בכלל בית ספר? איזה תפקיד הוא משרת בחיינו? מה היה קורה אם....?

 

לפניכם 6 הרהורים שהיו לי היום לקראת השנה החדשה שבאה עלינו לטובה:

 

1. מה אם היתה יותר מאופציה אחת?

 

אם היו נותנים לנו כמה אפשרויות לקבל תמורת הכסף שלנו (בכל זאת, גם מיסים זה כסף)- האחת היא בית הספר הממסדי כפי שהוא היום, והאחרות היו מסגרות שונות ומשונות- שהיו מגוונות בדיוק כפי ששוק העבודה היום הוא מגוון. 

 

אם כמו שאנחנו היום פורשים את עצמנו כחברה על מגוון מקצועות- אחד אינסטלטור, אחת סקסולוגית, ואחד מהנדס- גם האפשרויות המוצעות לילידנו היו כאלה מגוונות. האם עדיין אחוז כל כך גדול מהציבור היה בוחר בבית הספר כפי שהוא היום?

האם בכלל היה עדיין מי שהיה בוחר בו?

 

 

2. בשביל מה אנחנו שולחים את הילדים שלנו לבתי הספר?

 

האם זה כדי ללמוד?

האם זה כדי להיות "נורמאלים"?

האם זה כדי שיהיה לילדים בייביסיטר בזמן שאנחנו עובדים?

 

 

3.  באמת לומדים משהו בבית הספר?

 

מעבר לקריאה וכתיבה וחשבון פשוט וקצת היסטוריה- האם באמת הילדים היום מתפתחים? לומדים? חווים? מועשרים? האם הם נוגעים, מריחים, טועמים, שומעים, זזים- מפעילים את כל החושים שלהם כדי לחוות וללמוד ולחקור את העולם? האם המקום הזה הופך אותם לאנשים חושבים, מתורבתים, עשירים, סקרנים, בריאים ושמחים? 

 

 

4. בית הספר עדיין רלוונטי?

 

אומרים שהאקדמיה- שהיא בעצם ממשיכת דרכו במובנים מסוימים של בית הספר- הולכת ונעשית פחות רלוונטית. 

 

אומרים שהיום הרמה הולכת ויורדת, שעוד ועוד מכללות נפתחות ולכן תנאי הקבלה הולכים ויורדים גם הם- ושבמקומות עבודה כבר בקושי מסתכלים על התארים ונותנים יחס הרבה יותר גדול לנסיון ולידע המעשי (וכן- גם לאישיות ולכריזמה של המתראיין, גם אם לא מציינים את זה במפורש).

אז אם כל זה נכון- האם יש טעם לילדים של ימינו להשקיע את מירב המאמצים במסלול שבסופו של דבר יוביל אותם למקום לא רלוונטי?

 

 

5. האם אנחנו רואים את הילדים שלנו?

 

בין כל הפעילויות הבית ספריות, החוגים, שיעורי הבית- האם נשאר לנו זמן לילדים שלנו- פשוט להיות? לבלות? לקשקש? לאפות משהו? לשבת בגינה ביחד? לשחק משחק קופסא? 

יכול להיות שהמסגרת הבית ספרית (וזו שלרוב מתלווה אליה- החוץ בית ספרית- החוגים) הפכה להיות הבית האמיתי של הילדים? יכול להיות שאנחנו כהורים היום הפכנו לגורם הכי פחות משפיע בחיים של הילדים שלנו?

 

6. יש מה לעשות?

 

האם לנצח נשלח את ילדינו לבית הספר?

האם יש סיכוי שיום אחד- תהיה מסגרת אחרת?

אולי לא יהיו מסגרות בכלל?

אולי הגענו לאיזו נקודת קיצון שממנה- נתחיל ללכת, מה שנקרא, אחורה?

 

מה קרה שגרם לעלייה כל כך גדולה באחוז הילדים שלומדים בחינוך ביתי? (זינוק של 1000% בעשור האחרון!!)

ולעלייה כל כך חדה באחוז הילדים שלומדים במסגרות כמו בתי ספר אנתרופוסופיים, דמוקרטיים ודומיהם?

 

 

עם השאלות האלה אני פותחת את השנה. אין לי תשובות. רק תהיות. אין לי גם עדיין ילדים משלי- ולמרות זאת, הנושא של החינוך העתידי שלהם מעסיק אותי. 

 

מצרפת כאן כמה דברים  ששותפו היום בפייסבוק לרגל המאורע החגיגי- הלא הוא ה1 בספטמבר.

 

שנה טובה לכולנו.

 

 

 

מתוך: דף הפייסבוק של "הצינור"

 

 

 

מתוך: דף הפייסבוק של אריק מנדלבאום

 

 

 

 

 

מתוך ערוץ היוטיוב של Prince Ea