אשל עוזר, שהוציא ספר שכתב לאור, מצא עצמו יוצא למסע אקולוגי-תרבותי-צרכני בו תהה על מהות תעשיית הספרים כפי שהיא נראית היום.
כשהחלטתי להיכנס לספרייה הציבורית בפעם הראשונה מזה שנים (לא ביקרתי באחת כזאת מאז שהייתי ילד) הרגשתי מבוכה, וכל הסיטואציה הרגישה לי קצת מוזרה.
הסיבה לכך היא שקודם כל, אף אחד לא מזמין אותך פנימה, המקום פשוט פתוח ולכן לא ברור לך מה מעמדך בכל הסיטואציה הזאת (ואולי התרגלתי כבר לראות שלטי מבצעים מזמינים ומוכרים חייכנים, וקשה לי להאמין שיש מקום שקיים בלי זה?) .
מצאתי את עצמי מתמהמה ליד דלת הספרייה לפני שבכלל העזתי להיכנס. ההרגשה שמישהו עומד לשאול אותי "מה אתה עושה פה?" עמדה באוויר ורפלקס ההתגוננות וההימלטות המותנה שלי הפך אותי לדרוך מתמיד.
סתם מקום להעביר בו את הזמן? הספרייה הציבורית
בסופו של דבר בכל זאת נכנסתי, ותוך שצעדתי פנימה פזלתי לכיוון השומר שרק הנהן אלי בחוסר עניין.
חמקתי אל בין המדפים האינסופיים ומצאתי שם מקלט, מנסה לא להראות על ידי מישהו מצוות המקום כדי לקנות לעצמי עוד זמן חופשי לפני שאדרש להצהיר בפניו על כוונותיי.
למרבה הפתעתי, אף אחד לא דרש ממני שום דבר.
נהנה מתחושת החופש המשונה, פשוט הסתובבתי בין מדפי הספרים האינסופיים ונסחפתי בקסם המקום.
הייתי מוקף בכמות פסיכית של עושר רוחני ועיינתי בספרים הזויים ונישתיים שלא חשבתי שאפגוש בחיי. פתאום הרגשתי מוצף והתקשתי לבחור איזה ספר אני רוצה לקרוא או להשאיל. לא תיארתי לעצמי שיהיו כל כך הרבה אפשרויות.
.jpg)
כל כך הרבה אפשרויות? איפה היו כל הספרים האלה עד עכשיו?
עדיין דרוך, בכל פעם שעברו לידי אנשים חשבתי לעצמי שזהו, ההרפתקה נגמרה, מישהו יזהה את חוסך השייכות שלי למקום ויגרש אותי משם, אבל הם נדו בראשם לשלום והמשיכו בעניינם.
בסופו של אזרתי אומץ וניגשתי לדלפק הספרניות כדי לשאול על השאלת ספרים.
"אם אתה תושב העיר זה בחינם, אתה רק צריך להרשם. אפשר לקחת 10 ספרים בבת אחת, ויש אפליקציה כדי לבדוק אם יש את הספר בספרייה ואיפה וגם מאפשרת להאריך את ההשאלה במידת הצורך".
כן, מקום כזה קיים, בישראל 2019. ומותר גם פשוט לשבת שם ולקרוא לכתוב או להשתמש במחשבים. אף אחד לא סופר לך כמה פעמים באת, באיזה ספרים הסתכלת, אם קראת אותם עד הסוף או לא או אם בא לך לקחת להחזיר ולנסות שוב.
התאהבתי ברעיון. מאותו יום הפכתי את הביקור בספרייה להרגל קבוע.
מצאתי את עצמי לוקח את האופניים כמה פעמים בשבוע ונוסע לספרייה העירונית בהוד השרון.
(נכון שזה לא המקום שדמיינתי שאהיה בו באמצע השבוע בגיל 28, אבל מצד שני- גם לא דמיינתי שום דבר יותר טוב מזה).
עבורי, אין מקום חופשי יותר מהספרייה- פשוט בגלל שמי שנמצא שם לא ישפוט אותך ( כי הוא שותף לפשע, גם הוא נמצא בספריה באמצע יום עבודה).
אין שם הרבה אנשים, בדרך כלל כמה סטודנטים שלומדים, ילדים עניים ממשפחות מרובות ילדים בלי מחשב טוב (או כאלה שההורים שלהם לא מרשים להם לשחק במחשב בבית), משפחות שבאו לטקס החלפת הספרים וכמה תמהוניים כמוני שסתם קוראים ביוגרפיה של אנואר סאדאת או היסטוריה של השד ביום שני ב12 בצהריים.
להרחיב את הדעת זה ללמוד משהו שאתה לא יודע שאתה לא יודע, ואין מקום טוב יותר מהספרייה כדי לעשות זאת, מקום בו אתה יכול להרים ספר רנדומלי ולשקוע בו, ללכת לאיבוד בעולמות הידע ולשנות בשקט את תפיסת עולמך, בלי הכוונה או הגבלת תחום, כל כך הרבה ידע שלא ידעתי שקיים ושלא הייתי נותן לו הזדמנות בשום מקום או סיטואציה אחרת.
מרגיש כמו ילד בחנות ממתקים- הספרייה אהובתי :)
שום קול פנימי לא צועק עלייך מתוך ראשך "מה אתה עושה! אתה לא ייצרני!, תקנה, לך לעבודה או לך הביתה!, למה אתה קורא את הספר התלוש הזה? למה זה יעזור לך בחיים?!"
כשאתה בספרייה- אתה מחוץ לאווירה העוינת של עולם העבודה והצרכנות הישראלי, במקום זה קול שקט ורך מופיע ואומר לך: "תראה כמה אתה בר מזל, ידע של ציוויליזציה שלמה מונח מולך ורק מבקש שתקרא בו, במהלך ההיסטוריה אנשים יכלו רק לחלום על עושר כזה ואתה מקבל אותו בחינם, קח את הזמן, אין לך למה למהר. הספרייה תהיה פתוחה עד 19:00, ותוכל לחזור גם מחר, הספרים תמיד יחכו לך, אתה מנצל מצוין את זמנך".
סיפרתי שבביקור הראשון נתקפתי קשיי בחירה ותחושת עומס, אך זו מתחלפת כאשר אתה מבין שאתה אינך בחנות ספרים, אתה בספרייה!, אין שום צורך לבחור, זה לא מוסד של מונוגמיה ספרותית אלא של שיתוף ואורך רוח, אתה יכול לנסות הכל ואתה יכול לחזור גם מחר, לא יקרה כלום! ספרים לא נועדו לאדם אחד להחזיק לנצח אלא למי שרוצה לקרוא- מתי שהוא רוצה לקרוא – מה שחשוב זה שתקרא, לא שתקנה.
למה הספרייה שונה משאר המרחב העירוני? שאלה טובה. את התשובה למדתי מספרים על תכנון עירוני שקראתי בספרייה – כשמה כן היא – ספרייה ציבורית.
המרחב העירוני מחולק לשימושים – ישנם שטחים למגורים, למסחר, לתעשייה, לחקלאות וגם שטחים ציבוריים – אך בערים המודרניות, ישנה גישה מוגבלת מאוד לשטחים הציבוריים.
בן אדם שרוצה להסתובב ברחוב, כמה מהשטח בכלל נגיש בשבילו? – הכבישים הם טריטוריית המכוניות, החנויות והעסקים – פרטיים במהותם אך נגישים חלקית אך ורק לצרכנים ועובדים, בתי המגורים זמינים רק למתגוררים בהם וחבריהם, שטחים ציבוריים כמו בתי ספר סגורים מחוץ לשעות הפעילות.
בעצם מהו מרחב המחייה שלנו? – הבית שלנו, בתי חברים שהוזמנו אליהם, המדרכות, ועסקים שאנחנו נכנסים אליהם בתשלום פחות או יותר. כשחושבים על זה- לא פלא שאנשים הולכים לעשות קניות כשהם מרגישים עצובים – אלה לא הבגדים או האוכל שהם מחפשים - הם פשוט רוצים להיכנס למקום יפה ושמישהו ידבר איתם.
המסקנה שלי, היא שבמרחב העירוני- חוץ מהבית שלכם, הספרייה הציבורית היא הבניין היחיד (המרוהט והמחומם), שאתם תמיד מוזמנים להיכנס אליו.
ולכן עבורי, היא היוותה מקום מפלט מהעולם.
ועל כך ארחיב, בכתבה הבאה בסדרה.