20% מהחפצים שלנו נותנים לנו 80% תפוקה, הנאה ואושר? הייתכן?
בדרך כלל כששומעים שאני מצהירה על עצמי שאני מינימליסטית או את המושג מינימיליזם כדרך חיים, ברוב המקרים, הדבר שקופץ בראשם של אנשים הוא "מינימום", שמשמעו הפשוטה, פחות. פחות חפצים, פחות אמצעים, סוג של דלות.
רבים מניחים שכדי להיות מינימליסט אתה צריך לענות על הקריטריונים של נווד עם 2 ג'ינסים, חולצה שחורה, חולצה לבנה, בלי עבודה מסודרת ובלי שאיפות בחיים.
כמה טוב לשבור תבניות חשיבה על ידי כך שאציג את עצמי.
נעים מאוד, שמי טל צוק. מינימליסטית גאה בת 26, עובדת בחברת הייטק בתל אביב, שוכרת דירה ברמת גן, בעלת 2 חתולים מדהימים ואוהבת לטייל בעולם בכל הזדמנות שיש לי. תבניות החשיבה שלכם בטח לוקחת אתכם עכשיו לחשוב על מישהי חצי היפית. אבל זה מה שיפה במינימליזם כדרך חיים, זה יכול להפתיע.
מי אתם שתגידו לי שאני לא מינימליסטית?
בתור אקדמאית המתמחה בתחום הלוגיסטיקה הייתי רוצה להציג בפניכם את עיקרון האצבע "פראטו" שקרוי על על שמו של הכלכלן והסוציולוג האיטלקי וילפרדו פארטו. העיקרון מוכר גם בשמו "כלל ה20-80" , העקרון מבוסס על ההבנה ש80% מהפעילות מקורה ב20% מהגורמים. בניהול מלאים למשל, נהוג להניח ש20% מהפריטים מהווים 80% מהרווח של החברה. בדיוק כך אני רואה מינימליסטיות בחיי. 20% מהחפצים שיש לי בבית מהווים 80% מהאושר ותחושת ההגשמה העצמית שלי. חשוב לי לציין שאין הדבר אומר שכדי לחיות כמנימליסט צריך לקחת 80% מהדברים שלכם ולזרוק. פעולה כזאת אולי תצמצם את חפציכם אבל זו לא הדרך שתביא לאורך חיים המבוסס מינימליסטיות.
מינימליסטיות בראש ובראשונה זה תהליך של אבחון עצמי, הכרות עם עצמך ויכולת לשאול את שאלות שלרוב מאוד קשה לענות עליהן:
איזה חפצים חשובים לי ומהווים שמעות בחיי?
אילו עיסוקים מספיק חשובים לי כדי שימשיך להשקיע בהם משאבים יקרים כגון זמן וכסף?
אילו דברים נוספים נמצאים בחיי ואני מוכנה להשקיע בהם את מירב כספי?
מניסיוני במסגרות ובארגונים גדולים, כדי לעשות שינוי, עלינו לערוך אבחון ראשוני המבוסס על עקרון הפראטו, על מנת לאתר את אותם 20 האחוזים שמניבים הכי הרבה רווח לארגון.
כדי להכניס מינימליסטיות לחיינו, עלינו לזכור שמנימליסטיות זהו תהליך שמתחיל באבחון ואיתור עיקר הדברים שמביאים לחיינו אושר ותחושת סיפוק. יש אנשים שהעקרון הזה בוער בחייהם בלי בכלל להכיר את המושג "מינימליסטיות". לפעמים מה שמתחת את השינוי הוא טריגר אחד שמשנה להם את החיים.
מינימליזם הוא דיוק. לא סגפנות. קצת מרחב שידגיש לנו את השפע
הטריגר שלי היה לפני שנתיים, כשישבתי עם בן זוגי דאז והגענו להחלטה שהגיע הזמן לעבור דירה.
אני זוכרת שהיה לי חשוב שהדירה מספקת, קטנה ופשוטה כדי שנוכל לחסוך עלויות, תוך מחשבה שאני שאוכל להמשיך ולטייל בעולם. אני לא אשכח את הרגע בו הוא הרים את הראש ממסך הטלפון ואמר "הבאת אותנו למצב שאנחנו חייבים לפחדירה של לפחות 3 חדרים. יש לך יותר מידי דברים יותר, יותר מדי בגדים, הכל מבולגן וחייבים מקום לאחסן את כל הדברים שלך". כל מה שחשבתי לעצמי באותו הרגע זה על שכר הדירה הנצטרך לשלם, על עוד ארון שצריך לקנות, כמות הכביסה שאני בטח אעשה, חשמל, מים, חדר לנקות, בגדים לסחוב ממקום למקום. הרגשתי חנוקה.
ביום בהיר אחד, ללא הודעה מוקדמת – פשוט קמתי, הוצאתי את כל ארון בהבגדים שלי לסלון ולפחות 60% ממה שלא לבשתי מעל חצי שנה - סיננתי. מצאתי את עצמי עומדת מול ערימת שקיות מפוצצת בבגדים. בעודי מתסכלת, אני מבינה שאת הבגדים האלה לא לבשתי ולא אלבש יותר , למה זה אצלי בארון?
כך זה התחיל עבורי. התחלתי בארון בגדים, משם התקדמתי למסמכים, כלי מטבח, חדר המקלחת עד שסיימתי עם כל החפצים שברשותי. וכשנגמרו החפצים הרגשתי איך המחשבה המינימלסטית מתחילה לחדור לליבי ולמוחי והתחלתי להרחיב את הסינון גם לעיסוקים, לדברים בהם אני משקיעה את כספי ואפילו לאנשים מסויימים בחיי.
בזכות דרך החיים המינימלסטית הצלחתי לחזור לעצמי.
אחרי שאבא שלי נפטר לפני 3 שנים, עברה עלי תקופה לא קלה. הבנתי שאבדתי את עצמי בין אנשים ובתוך מערכות יחסים שלא התאימו לי. לצערי אבא שלי לא היה שם הפעם כמו תמיד כדי להאיר את עיניי. הוא נהג להגיד שחברים טובים באמת ניתן לספור על יד אחת. ואני תמיד חשבתי שכמה שיותר חברים יותר טוב. ואז התבגרתי והבנתי "תפסת מרובה לא תפסת".
מאז התהליך שהתחיל אצלי לפני שנתיים, הצלחתי להחזיר את הניצוץ לעיניים תשוקה לחיים והתפתחתי למי שאני היום.
קרייריסטית, הייטקיסטית, מלאת אנרגיות ותשוקות אינסופיות, אישה שיכולה להגיד שעבורה השמיים הם כבר ממזמן לא גבול. ומזה כשנה אני באמת מאושרת וגאה להצהיר שמחשבה מנימליסטית הצליחה להביא אותי למקום של שלווה סיפוק ואושר, אז נכון אין לי רכב או הון עצמי למשכנתא לבית, ואני לא קרובה לחתונה או משפחה בזמן הקרוב ואני רווקה אוקראינית עם 2 חתולים(כמה טיפוסי).
אבל אני סוף סוף אני. ועל זה אני מודה יום יום.
עד הפעם הבאה:)