עם הגיל- עולות גם הציפיות של החברה מאיתנו. האם אפשר לשבור את הגלגל?
כשהייתי סטודנטית למשחק בבית צבי, גרנו אני, בן-זוגי, שני שותפים שלמדו איתנו ולפרקים גם בן הזוג של אחת מהם- כולנו בדירה אחת (וגם אירחנו חברים מהלימודים לישון די הרבה כי הם גרו רחוק).
אני ובן זוגי שילמנו, שנינו יחד 1300 ש"ח שכר דירה (כלומר 650 ש"ח לאדם!!).
היה לנו רכב מצ'וקמק שנסע קצת, מספיק כדי להביא אותנו ללימודים, ורוב מה שאכלנו הגיע מחמגשיות שקיבלנו מההורים. לא יצאנו, לא בילינו, לא קנינו, רק למדנו ובילינו בדירות שלנו.
הוצאנו גרושים על המחייה והרגשנו מיליון דולר (טוב לא מיליון דולר כי קרעו לנו את הצורה בלימודים) כי זה היה הסטטוס- אתה סטודנט, אתה עני, אל תתעסק עכשיו בכסף- תשקיע בלימודים! וזה באמת מה שעשינו. לא הרגשנו מוגבלים או עניים, לא היו לנו רגשי נחיתות כי גרנו בקומונה ולא בבית פרטי עם חצר- כל מה שעניין אותנו באותו זמן היה איך יצא המונולוג מחר ואיזה תפקידים נקבל.
אחר כך עברנו אני ובן זוגי לדירת חדר בגודל 14 מטר במרחק הליכה מהלימודים, מכרנו את האוטו, לקחנו את השטח החסר צורה שמאחורי ה"דירה" וחירבשנו ממנו גינה מהממת שהייתה מורכבת בעיקר מגדר במבוק, מחצלות, שולחן וכיסאות לחברים.
בשלב הזה היינו בשנה שלישית בלימודים כך שהופענו בהצגות מסביב לשעון, וכל מה שעניין אותנו בסוף היום היה שתהיה מיטה לישון בה. על הדירה שילמנו 2300 ש"ח בחודש כולל חשבונות (שבקיזוז מעלויות הרכב שמכרנו זה בטח יצא משהו כמו 300 שח הבדל לאדם).
כל החברים שלנו גרו מסביבנו, מרחק הליכה ברגל, בדירות בגודל של סיכה ובתור בילוי, במעט הזמן שהיה לנו בין ההצגות- ביקרנו אלה את אלה, הכנו אוכל, ובלבלנו את המוח. החיים שלנו היו עשירים בבמה, יצירה, והופעות. כך שגודל הדירות שלנו, בתכלס, היה הדבר האחרון שהעסיק לנו את הראש.
כשלכולם מסביב יש מעט, האם זה באמת נחשב מעט?
ואז
הגיע הרגע
נגמרו הלימודים
שמחנו
אבל בתחום קשה ותחרותי כמו תחום התיאטרון, ברגע שמסיימים ללמוד- נפער בור יצירתי ענק שלא מתמלא לעולם
ולא חשוב כמה ניסינו, לא מצאנו במה למלא אותו
עשינו קצת הצגות, אבל זה לא הספיק. לא כלכלית ולא אומנותית.
התחלנו ללמד. אני פיתוח קול ובעלי משחק. הרווחנו יותר,אבל לא היינו מסופקים. ניסינו לצאת למסעדות, לקולנוע, לשכור דירה יותר גדולה.... למצוא במה למלא את החלל שבשנה השלישית בלימודים היה כל כך מלא.
ותוך כדי מילוי החור, קלטנו שהסטטוס השתנה, גם שאר החברים מתחילים להתקדם. ההוא שכר דירה שם, ההוא קנה דירה פה, ההוא בחול.... התחושה הייתה שיש לנו עוד כל כך הרבה במה למלא את היום יום שלנו, חייבים לעבוד יותר, חייבים להרוויח יותר, חיים למצוא דרך להיות חלק מהחיים האלה לפני שהם יבלעו אותנו חיים.
ההוצאות שלנו עלו במאות אחוזים. קשה אפילו למדוד את הפער. ורמת האושר? הלכה ופחתה
וביחס הפוך אליה- הציפיות החומריות שלנו מעצמנו עלו
עכשיו דירת 3 חדרים בתל אביב בשכירות של 6300 ש"ח לחודש, עכשיו גם רכב חדש בליסיניג בעלות 1650 ש"ח לחודש- וחניה לרכב בעלות 500 ש"ח לחודש, עכשיו גם לאכול בחוץ כי למי יש כוח להכין, אז עוד כמה אלפי שקלים שנשפכים מהאשראי....ככה זה נמשך ונמשך... את התיאטרון כבר עזבנו...בתיאטרון אין כסף, אנחנו צריכים כסף... צריך לאכול בחוץ...
ואז הגיע הבום.
הבנתי שזה לא יגמר.
ככל שהזמן יחלוף, והגיל שלי יעלה, כך גם הציפיות הכלכליות שלי מעצמי יעלו, כך גם הנסיון להשתלב באותו "סטטוס חברתי" שמסביבי יהיה קשה יותר ויותר, וכך גם בזבוז הזמן, האנרגיות והמשאבים שלי יגדל. ובשביל מה? הרי אני לא נעשית יותר מאושרת...
נמאס לרדוף אחרי הזנב של עצמי.
אני יודעת לאן נראה שהסיפור הזה הולך... גם אני חשבתי שהוא ילך לשם.
בטח אתם חושבים שחזרתי לגור בדירת חדר, לעשות תיאטרון בהתנדבות , לחיות מגרושים ולצחוק על העולם.
אבל לא
ניסיתי האמת
הפחתתי עבודה, הפחתתי עלויות מחיה, ניסיתי להתכלב כמה שיכולתי.
אבל זה רק אמלל אותי.
שכרתי דירה ברמת גן ששנאתי, וסבלתי מהיום יום שלי ומהתחושה שאין לי כסף לעשות כלום.
העוני כבר לא היה סקסי.
אין מה לעשות.
אני כבר לא סטונדטית.
אבל.
והנה, יש כאן אבל.
מה שכן עשיתי שעזר לי, היה קודם כל לצאת מתל אביב
עיר בה כל מטר מרובע גורם לי להרגיש שאני צריכה לשלוף את הארנק
עיר שהכל בה עולה כסף
עיר שהארנק הוא הדרך שלך להסתדר, לתקשר, לעשות כל פעולה בערך
חטפתי את הג'ננה והחלטתי להעמיס את בן זוגי ולחזור לגור במקום בו גדלתי- במועצה איזורית משגב שבצפון.
מצאנו את עצמנו גרים בישוב נחמד, בבית פרטי מקסים עם חלון ענק שמשקיף אל הנוף שעלה לנו 1300 ש"ח פחות בחודש מהדירה שהייתה לנו בתל אביב.
וברגע שהגעתי לצפון, אחרי שנתיים של נסיונות עם עצמי- להתכלב, לצמצם, להפחית, לזרוק חפצים מהבית. קלטתי.
הכסף כאן בכלל לא העניין.
ההבנה שאני יכולה לצאת מהמשחק היא העניין
אני לא חייבת לרדוף
אני לא חייבת להראות לכולם שיש לי
אני לא חייבת לחיות באותו סטנדרט כמו אף אחד
ואני גם לא צריכה להוכיח לעצמי שהעוני מנצח והכסף הוא סתם זבל
אני יכולה פשוט לחיות
ולעשות מה שמתאים לי
בלי להוכיח כלום לקיצון כזה או אחר, לא לעצמי ולא לעולם
דיוק
זו המילה שהתחלתי להזכיר לעצמי בכל בוקר כשהסתכלתי על הנוף מהחלון
אז נכון,
אני מוציאה פחות
הרבה פחות
בחישוב כלכלי, בגלל שאנחנו במדור כלכלה כאן, כ7000 ש"ח בחודש פחות
ורמת החיים שלי עלתה
אבל זה לא העניין
להפסיק לרדוף אחרי שטויות זה העניין
לעשות מה שבא לי
להקיף את עצמי באנשים במקום בחנוות
בטבע במקום בבתי קפה
ביצירה במקום בקניות
והנה, החלל מילא את עצמי
והאשראי נח לו בארנק שלי
הוא כבר לא הפתרון לכל בעיה רגשית
הוא סתם חתיכת פלסטיק שמשמשת אותי למה שאני באמת צריכה
איזה מגניב זה?
פשוט לחיות בכייף ובשקט, בלי להצטרך, אבל גם בלי להוכיח כלום לאף אחד. לא שאני תל אביבית שופוניסטית, ולא שאני המינימליסטית הכי מינימסליטית בעולם.
נראה לי שזה נקרא להתבגר