מינימליזם וחיים פשוטים מכוונים אותנו ללמוד להעריך את מה שיש לנו לפני שאנחנו רודפים אחרי מה שאין לנו. זה באמת אפשרי, או שלנצח נרדוף ואף פעם לא נרגיש מסופקים?
ביהדות, המשפט הראשון בתפילת שחרית הוא: מודֶה / מודָה / אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ:,"
כלומר- דבר ראשון כשפוקחים את העיניים- צריך להגיד תודה שקמנו הבוקר ושאנחנו עדיין בחיים.
ישנן כל כך הרבה קלישאות שנוגעות להכרת הטוב: "להסתכל על חצי הכוס המלאה", "חייך לעולם – והעולם יחייך אליך בחזרה".. או אפילו משפטים של דודות – "שרק נהיה בריאים".
עבורי הקלישאות האלה תמיד נשמעו סתמיות ואגביות.. אנחנו חיים בחברה שמקדשת את החסר, את הרע.. ואם עכשיו לא טוב לי – איך אסתכל על חצי הכוס המלאה?
.jpg)
אפשר ללמוד להעריך את מה שיש- או שלנצח נישאר במרדף אחרי מה שחסר?
הכותרות בעיתון מבשרות על אירועים רעים, החדשות בארץ הן משהו שמלווה אותנו לאורך כל היום – בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים.
כל כך התרגלנו לטפל ברע, להתמקד בו , הוא מאפיל על כל מה שכן בסדר בחיים שלנו.
הפרסומות סביבנו רק מזינות ומאכילות אותנו "בפתרונות" : אם נקנה מוצרים חדשים- נהיה מאושרים יותר.
רע לנו? נלך לסופר-פארם, נחליק על גלגיליות וכל הבעיות יפתרו.. ואז נקנה בגד חדש, או רכב חדש, או בית חדש, וככה החיים יחייכו אלינו ולא יהיו לנו צרות.
אבל אנחנו קונים וקונים , והנפש לא נרגעת , ותחושת הסיפוק הרגעית הזאת בחוויית הקניה חולפת מאוד מהר ולא מצליחה לשנות את תודעת החוסר שפיתחנו.
בחברה שלנו לדבר על דברים טובים הרבה פעמים נחשב לא צנוע.. שאדם ככה סתם יפרגן לעצמו? יגיד שהכל טוב? שהוא מרוצה מהחיים? זה נשמע מוזר. אפילו מתרברב.
קל להשוות את עצמנו לאחרים, הדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר, לא... ? ברשתות החברתיות בפייסבוק ובאינסטגרם – התמונות והחוויות שאנשים מעלים תמיד נראות כל כך טוב, כולם כל כך שמחים וטוב להם.. וגם אנחנו רוצים להיות במקום הזה.. רק שבאותן הרשתות החברתיות – מציגים תמונה שמצטיירת כך שהכל בחיים של האנשים ייראה מושלם, אבל מתחת לפני השטח לכל אחד יש את הצרות שלו.אלה שהוא לא מצלם ומעלה לרשת.
אין לי כסף או יש לי כיסים? תלוי איך מסתכלים על זה
כיום ישנם הרבה אנשים שמחפשים את תחושת הטוב הפנימית, לא סתם רבים פונים למפגשים של ימימה (קבוצות של נשים ,עבודה נפשית) וסדנאות של NLP, וקואצ'ינג ופסיכולוגים...
ישנן שיטות אימון שמציעות רעיונות למה אפשר לעשות ביום יום כדי להפוך את החשיבה ליותר חיובית: לכתוב בכל יום 5 דברים טובים שקרו לי. או 5 דברים שהצלחתי בהם... או 5 דברים שאני מודה עליהם היום. ברגע שהתחלתי לנסות את הדברים האלה, שבעבר הייתי סקפטית לגביהם, התחושה שלי לגבי החיים השתנתה.
אומנם לקח לי הרבה זמן להצליח בכלל לראות דברים שהם טובים. בעברי- כשמשהו היה בסדר, הוא פשוט היה שקוף מבחינתי. הגוף שלי היה דרוך ומוכן להתמודד ולטפל רק ברע, בכואב, בעצוב... אם הבטן כאבה, כבר ידעתי איך לנוח ומה לאכול, ואם הגרון מציק – יש לי את כל הטיפים ותרופות הסבתא . אבל מה לעשות כשאני מרגישה טוב? כשהכל לגמרי בסדר ואין מה לתקן כרגע? מה לעשות אז? בכלל לא ידעתי מה התשובה לשאלה הזאת!
אחרי תהליך ארוך, כל פעם כשהרגשתי טוב – נתתי לטוב מקום. למדתי איך הוא מרגיש בגוף – וככל שנתתי לו יותר מקום כך גם הוא הגיע לעיתים יותר קרובות.
הדבר החזק ביותר שהבנתי היה שהאושר והמצב שלי בכלל לא תלוי בדברים חיצוניים או חומריים, אלא זה משהו שמגיע מבפנים. ההבנה הזאת עוזרת לי היום להנות מהחוויות שאני רוכשת, מהאנשים שסביבי, ממערכות יחסים..
אחרי תהליך ארוך, אני היום משתדלת להסתכל על כל מה שיש לי בחיים וולהוקיר תודה, אפילו על הדברים הטריוויאליים ביותר – היכולת לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לרוץ ולצחוק ולשמוח.
הבנתי שרק אם אלמד את עצמי להעריך את מה שיש, לא אצטרך לרדוף כל הזמן אחרי מה שחסר.