יש לי אלרגיה לרעש, שבעקבותיה (לשמחתי) עזבתי את מרכז הארץ ועברתי לישוב בצפון. אבל עד לפני חצי שנה, חייתי במרכז העיר כאשר חמישה בניינים שונים סביבי היו בתהליך של שיפוצים- וגרתי ליד כביש ראשי. (או במילים אחרות- חייתי בתוך גיהנום של רעש לאזניים).
בנוסף, המוח שלי מאוד אוהב להיכנס ללופים של הלקאה עצמית. למה לא עשיתי ככה, ולמה לא עשיתי ככה, ואני אף פעם לא עושה ככה, ואני קקי באופן כללי וכו וכו.
שתי התכונות האלה, שנאת הרעש וחוסר היכולת להכיל אותו (עד לרמה שהייתי מוותרת על יציאה מהבית לפעמים! ) והלופים של ההלקאה העצמית, לא התקשרו אצלי בשום דרך ליוגה. בכלל, לא ראיתי אותן כבעיות שאני צריכה לטפל בהן. באמת האמנתי שרעש הוא השטן ושהמוח שלי צודק בזה שהוא צועק עלי כל הזמן שאני קקי.
בלי קשר, בגלל שאני אוהבת יוגה ופריקית של בריאות, ומאוד רציתי ללמוד הוראת יוגה אבל מסיבות כאלה ואחרות לא התאפשר לי- החלטתי לבחור בפתרון המינימליסטי ובמקום לשלם 18,000 ש"ח לשנה על לימודים- פשוט להתחיל לתרגל יוגה בבית במשך שעה כל יום.
קמתי בבוקר וניגשתי למלאכה. התיישבתי על המזרן, ותרגלתי כאילו אין מחר, כל תרגיל שזכרתי מהשיעורים שלקחתי כל השנים, עד שחלפה לה שעה.
סיימתי.
שמחתי. התגאיתי.
הרגשתי רגועה ונינוחה.
והמשכתי את שארית היום שלי כהרגלתי.
כשיצאתי מהבית אל הרחוב הרועש הבחנתי
שהרעש לא מזיז לי.
טוב, אמרתי לעצמי, אולי אני פשוט קצת רגועה יותר, עוד חמש דקות הסיוט יתחיל. שוב המכוניות יצפצפו לי באזניים ושוב אני לא אוכל לסבול את זה.
ממשיכה בדרכי לכביש הראשי. רעש. לא מזיז לי. עולה על האוטובוס. רעש. לא מזיז לי. עובר יום שלם. רעש. לא מזיז לי. מה קורה פה?
ולא רק הרעש הזה נעלם לי מהאזניים. גם הרעש הפנימי שלי נעלם.
המוח היה שקט.
"הלו? יש כאן מישהו?"
צעקתי לעצמי לתוך האוזן, מנסה לראות אם השדונים של ההלקאה העצמית יענו.
הם נטשו.
לא היה שם אף אחד.
יום שלם בלי לאכול לעצמי את הראש, ובלי שרעש המכוניות יצליח לחדור את נפשי השברירית ולטלטל אותה עד שארצה לצרוח ולהתאשפז באברבנל.
מה בשם כל הבודהות והגנדים הולך פה?
חזרתי הבייתה, ואמרתי לבן הזוג שלי- נראה לי.... שמצאתי לעצמי סוג של תרופה פסיכיאטרית טבעית שמרגיעה לי את המוח!
הוא, בהיותו סובל מהפרעות קשב שאובחנו רק בגיל 30, והריטלין פחות או יותר שינה את חייו בצורה מדהימה מאותו רגע שהתחיל לקחת אותו, הבין לגמרי ומאוד התרגש בשבילי.
הרגע הזה בו אתה מגלה אחרי שנים של סבל שהמוח שלך יכול גם להתנהג אחרת ולהפסיק לייצר לך סבל- אם אתה מוצא לו את הפתרון המתאים, הוא פשוט, משנה חיים.
חגגנו! מצאתי דרך להשקיט לי את המוח! מוח שקט! ייאי!
אבל במקביל לחגיגות המשכתי לתהות לעצמי....בכל זאת, נו, כאילו...איך זה יכול להיות??
הרי עשיתי ספורט בחיים שלי. הייתי בהתעמלות קרקע, בשיעורי מחול, בשיעורי ריקוד על עמוד, הלכתי לחדר כושר, יצאתי להליכות ולריצות- אבל אף אחד מהנ"ל לא שינה בי שום כלום. קצת אדרנלין, קצת שמח, אבל לא הרגשתי שהשתנה לי משהו...במוח!
בסופו של דבר הבנתי.
זה פשוט….מין...קסם.
ואי אפשר להסביר.
עוד קסמים לאט לאט התווספו למאגר שלי ככל שהמשכתי לתרגל באדיקות כל יום.
יותר ריכוז, יותר קורדינאציה, משהו בחשיבה משתנה, משהו בתפיסה הכללית משתנה, נעים בתוך הגוף, משוחרר בתוך הגוף, הקול שלי נשמע יותר טוב, משהו באנרגיה הכללית נעשה נעים.
טוב. כבר בשביל כל אלה שווה לקום ולתרגל.
אבל... טוב. בואו נודה בזה. נפשית זה בהחלט כייף. אין ספק. אבל מבחינת בריאות? אני לא באמת עושה ספורט.
אני מתרגלת לי מתחיות כאלה שקטות בכייף בשביל הנפש. אבל..
ספורט זה הרי משהו שמתיש אותך!
זה משהו שלובשים בשבילו בגדים כאלה מיוחדים של אדידס והולכים לחדר כושר מסודר עם המון אנשים שריריים שרצים בזמן שהם מצלמים את עצמם רצים לאינסטגרם ושותים מים מבקבוקים מיוחדים שעלו להם 80 ש"ח.
זה משהו שהמקובלים של הבית ספר עושים בזמן שכל הפריקים מבריזים מהבית ספר.
זה משקולות. זה זיעה. זה גועל נפש. זה להוציא לכולם את העיניים ברחוב ולגרום להם להרגיש עצלנים.
יוגה זה לא ספורט, נו
יוגה זה מתיחות.
אני צריכה למצוא לי גם ספורט אמיתי אם אני רוצה להיות בכושר.
לא?
עוברים כמה חודשים. נכנסת להתקלח
מסתכלת על עצמי במקלחת מלמעלה, וכבר לא מצליחה לראות את הברכיים שלי מרוב שהשרירים החדשים של הירכיים בולטים ומסתירים אותן.
מה קורה פה? אני הרי לא עושה כושר!
כיווצתי שריר ונתתי לו אגרוף.
וואלה, הוא חזק.
די נו.
לא יכול להיות.
גם כאן- less is more??
איך הקונספט הזה של הפחות תמיד בא ומוכיח לי את עצמו כל פעם מחדש. כל כך אוהבת את המינימליזם הזה.
לא צריך לרוץ, לא צריך להרים, לא צריך להשתגע, רק לעשות פעילות עדינה ומתונה, שאחרי שלומדים אותה אצל מורה טובה תקופה אפשר לתרגל אותה לבד, והגוף משתנה, הנפש משתנה- והכי חשוב- לא סובלים אלא נהנים!
שאר הפעילויות הגופניות הן נהדרות, ואני לא חושבת שהן מיותרות, אבל כייף לגלות שיש יותר מדרך אחת לעשות ספורט. לפחות כפי שחשבתי שהוא אמור להיות ולהרגיש.
אז בנתיים אני שמחה להמשיך ולתרגל, זה לא שכל הצרות שלי בחיים נפתרו. זה לא שאני לא מתכננת להתנסות בעוד סוגי ספורט בחיי, אבל אני מאוד שמחה לעקוב אחרי ההתקדמות שלי בפעילות הנעימה הזאת, וגם לצמצם את השיט התודעתי שלי על הדרך.