מינימליזם כדרך חיים - על הקשר בין מינימליזם וכסף

האם מינימליזם כדרך חיים הוא בעצם עוד מוצר על המדף? עוד דרך חיים שמנסים "למכור" לנו? עוד נוסחה מושלמת לחיים טובים? מאת מעיין טל

בכל תהליך ההתמנמליזות שלי, בו שאלתי את עצמי שאלות, ובחנתי מחדש את האופן בו אני חיה את חיי בכל המובנים- החל מבחירת המקצוע שלי, דרך כמות החיובים בכרטיס האשראי שלי- ועד למקום בו אני בוחרת לחיות את חיי (בתחילת התהליך חייתי במרכז תל אביב, היום אני חיה בוילה אקולוגית בצפון)- השאלה שהעסיקה אותי הכי הרבה הייתה- האם יש אושר בעוני? האם באמת ככל שאפחית את עלות רמת המחיה שלי, אחסוך יותר כסף או פשוט אצטרך לעבוד פחות אהיה יותר חופשיה? האם בסיום כל הניסוי הזה אמצא את עצמי חיה באוהל, באוטובוס משופץ, במשאית למגורים, מגדלת לעצמי את הירקות ולובשת בגדים שתפרתי בעצמי מבדים ממוחזרים?

לא אשקר, הצד האנרכיסטי שבי- רצה את זה.

לנצח את העולם, למצוא דרך חיים ממש קיצונית ולהוכיח איתה לכולם (לא יודעת מי אלה הכולם האלה שחיפשתי להוכיח ולנצח אותם כל כך הרבה) שהמשחק המכור הזה שנקרא כסף- רק דופק אותנו ועדיף לא לשחק.

באמת שניסיתי הרבה ניסויים, שהכניסו אותי לכל מיני בורות כלכליים שאחר כך לא ידעתי כל כך איך לצאת מהם.

וכך, ביום שהחלטתי לחזור לעסוק שוב במקצוע שלי (מורה לפיתוח קול), כדי לחזור להרוויח כסף אמיתי (ניסיתי לעבוד רק תמורת ברטרים...עזבו) ולצאת מהדירה המעופשת שמצאתי את עצמי חיה בה- היה כנראה היום שזה היכה בי-

המינימליזם הוא לא עוני,
הוא לא שנאת הכסף,
הוא לא למצוא דרך מתוחכמת לשחק את המשחק-
וחשוב מכל-
על אף שיש אנשים שנהנים ממגורים אלטרנטיביים והימנעות מוחלטת מצרכנות- זה לא אומר שזה מתאים לכל אחד!

 

ואם בא לי להוציא כסף?

 

אז מהו אותו מינימליזם שחיפשתי אחריו במשך שלוש שנים תמימות, מקדישה כל שניה מהיום שלי לחקירה- האם נכון יותר לעשות כלים באופן ידני- או לרכוש מדיח? האם נכון יותר לרקוח את כל הקוסמטיקה שלי בעצמי- או לקנות אותה בחנות? חיפשתי שוב ושוב אחר החוקים הנכונים- כדי להפיץ אותם בשמחה לעולם.
אוי
אוי

כמה שטעיתי בצורת המחשבה שלי

 

הנסיון למצוא את הדרך "הנכונה", את ה"חוקים" את ה"אושר", כל המוצרים האלה שדתות, כתות ופרסומות מנסות למכור לנו-  היה הטעות שלי מלכתחילה.

אין דרך "נכונה"! אין "חוקים"! אין נוסחה אחת לחיים של כולם!

מהו המינימליזם?

דיוק.

יש אנשים שמדויק להם לחיות באוהל ולגדל את ילדיהם בחינוך ביתי ויש אנשים שמעדיפים להתפנק בבית פרטי משקיף לנוף בצפון (אני). יש אנשים שאוהבים שיש להם ערימות פיצ'יפקעס בבית, ויש שאוהבים בתים ריקים ונקיים כמו במגזין (גם כן אני), יש כאלה שיהיו מוכנים לעשות הכל כדי לפרוש מוקדם ולא לעבוד אפילו יום אחד בחייהם- ויש שיעדיפו לעבוד עד גיל הפרישה הקונבנציונאלי רק כדי שלא יצטרכו למצוא את עצמם מתלבטים האם הם יכולים להרשות לעצמם דבר מה או לא.

 

כל אחד והמינימליזם שלו

 

אז עכשיו סיבכתי, כי אם זה ככה- אז מהי פילוסופיית המינימליזם? ברור שלכל אחד מתאים משהו אחר. אז מה הבעיה? בואו נחזור לקניון ונקנה בסייל עוד חמישה טרנינגים של הודיז וגמרנו.

אז זהו, שזה שאין כאן חוקים נוקשים, אין כאן דת מענישה, אין כאן תחרות של מי יותר מינימליסט ולמי יש יותר גדול (סל מיחזור. למה, על מה אתם חשבתם?) זה לא אומר שאין כאן קו מחשבה שסביבו אפשר לרקום שאלות שלא נצליח לענות עליהן במחזור חיים שלהם.

המינימליזם,
מבחין,
בין בולשיט ללא בולשיט.

הוא מציע הטלת ספק בקיים, ושאילת שאלות ששואפת להביא אותך למינימום כדי להגיע להרמוניה הפרטית שלך.

לכל אדם מתאים משהו אחר- אבל המתאים הזה הוא בדרך כלל הרבה הרבה פחות ממה שהוא חושב

 

 

מתאים לי

 

אז מהו מינימליזם באמת?

המסקנה שלי היא שהמינימום הוא רב גוני- יש שהמינימום שלהם יהיה דירה קטנטנה בעיר צפופה- והם יהיו מאושרים ויחיו בהרמוניה, ויש שיצטרכו משהו קצת יותר מרווח ומסודר.

אבל.
וכאן האבל מתחיל לסדר את גדר הגבול, מעמיד שומרים, ומחתים דרכונים
יש שלב, בו כולנו, בלי יוצא מין הכלל, עוברים את עולם השפיות, העידון, ההרמוניה והשפע-
ומחתימים את הדרכון שלנו בארץ הבולשיט.

אני אסביר.
ברגע שיש לך בגדים יפים, מסודרים ונקיים ללבוש
ברגע שיש לך אמצעי תחבורה ראוי להגיע איתו ממקום למקום בלי הגבלות
ברגע שיש לך בית שכשאתה נכנס אליו- אתה מאושר, מוצף תחושת הרמוניה ופינוק, ויש לך בו כל מה שאתה צריך כדי לאכול, להתארגן, ולהעביר בכייף את הזמן
כשיש לך אפשרות לעסוק בתחביבים, לאכול את האוכל שאתה רוצה לאכול, ולפנות זמן לאנשים שאתה אוהב
אפשר לומר, שאתה, על פי כל פרמטר שפוי בעולם הזה, ובמיוחד ביחס למדינות עולם שלישי- בערך האדם הכי עשיר שתוכל להיות עד סוף ימיך. גם אם עדיין יש איזה מינוס בבנק (אבל לדאוג לכסות אותו, כן?)
אבל
יש שלב
שמתחילים להרוויח המון כסף
וברי המזל שזה קורה להם, בטוחים שאם היה להם טוב עד עכשיו- אם המעט שהיה להם עד היום סיפק אותם בכאלה רמות- אז חכו ותראו כמה אושר אורגזמי ואקסטטי יחכו להם ברגע שיגיעו לארץ הפלאות חסרות הגבולות של עולם העשירים!

וכאן, בדיוק בנקודה הזאת, שיש יותר כסף ממה שצריך- חוזרים לאותו אבל שזנחנו מקודם- ומחתימים את הדרכון באותה ארץ בולשיט. או אם תרצו- "הבולשיטלנד".

פתאום, אתה מגלה, שהתחלת לקנות דברים שאתה לא באמת צריך, ואין לך איפה לשים אותם, ובכל פעם שאתה מביט בהם עולה בך תחושת חנק (זוכרים שדיברנו על דיוק?)

פתאום, אחרי שהחלפת את השברולט ספארק שלך למרצדס, אתה מגלה שאחרי היומיים הראשונים- ההבדל בתחושה של לנהוג על אחת לעומת האחרת- הוא כל כך מינורי, שאתה לא מאמין ששפכת עליה כל כך הרבה כסף !

פתאום, וזה הפתאום הכי מגוחך בעיני מכולם, אתה מתחיל להסתובב בחברת עשירים כמוך- ומוצא את ההרבה שיש לך, שחשבת אותו להרבה עד היום, למעט (כי תמיד יש מישהו עם שני מרצדסים, ויש מישהו עם עוד בית נופש בתאילנד)

פתאום, אתה מוצא את עצמך משועבד לקנות דברים הרבה יותר יקרים ממה שקנית קודם, רק כדי להחזיק בסטטוס ה"חדש" (כי מה, גיסתך ילדה, כולם יודעים שאתה כזה טחון, אתה לא יכול סתם לבוא עם שקית של שילב כמו כולם, שלא יקראו לך קמצן!)

וככה האנדרואיד הופך לאיפון (ואתה בעצם מעדיף אנדרואיד)
הבית הגדול הופך לבית ענק (והילדים תקועים כל אחד בחדר שלו עם המחשב ובקושי מתקשרים אחד עם השני)
והאושר שחשבת שיגיע עם העושר- רק הולך ונעלם.

אתה אומר לעצמך- אולי עשיתי משהו לא נכון?

אולי פשוט אני צריך להרוויח עוד כסף? לקנות עוד רכב? לנסוע לחו"ל עוד פעם?

ואתה מנסה ומנסה ושופך את הונך על שטויות, תורם לזיהום הפלנטה וממלא את כיסיהם של כל היצרנים, ולא מבין איך בסוף השנה אתה מבקר אצל הפסיכיאטר בפעם הראשונה בחיים שלך שמאבחן אצלך דיכאון קליני.

והילדים? זרקת עליהם כסף במקום חינוך כי רצית שיהיה להם את כל מה שלא היה לך. רק שכחת לתת להם את מה שכן היה לך ועכשיו אין להם- שזה תשומת לב, זמן פנוי להשתעמם, וארוחות משפחתיות שלא נקנות במסעדה.

אלה רבותי, הם נתיניה של ממלכת הבולשיט, שממשיכים לחשוב שאם רק היה להם עוד קצת- הסבל שלהם היה פוסק, שעה שמשפחות ממוצעות לחלוטין, החיות בדירת ארבעה חדרים ויוצאות לטיול קמפינג חינמי בשבת- חיות באופן הרבה יותר הרמוני ומאושר מהמשפחה שלהם.

הבעיה הכי גדולה בכל הסיפור הזה, היא לא השימוש השגוי בממון הגדול של עשירי המדינה והעולם והצרכנות הבזבזנית וחסרת המשמעות שלהם.
הבעיה הגדולה באמת היא, שכולנו בטוחים שרק כשנגיע למעמד הכלכלי של אותם אנשים- נהיה באמת מאושרים.

וקשה להתנער מהמחשבה הזאת.

כי הצרכנות היא הדת החדשה, וכמו שבדת מעריצים את הרבנים ושואפים להיות כמוהם- כך בדת הצרכנות שואפים להיות "רבני עושר" ולצרוך מסביב לשעון.

ואל תתחילו איתי עם תחושת הביטחון

אני יודעת שכולכם חושבים שאם יהיה לכם כסף אז יהיה לכם ביטחון
אבל בואו אני אגלה לכם סוד כמוס לפרה ולסוס
יש לכם כסף
איך אני יודעת?
אתם קוראים את מה שאני כותבת כאן
כלומר שיש לכם איזושהי גישה לאינטרנט ואיזשהו זמן פנוי לשבת וסתם כך לקרוא כתבה מזדמנת
זה כבר הרבה יותר ממה שיש לרוב האנשים

אם בתהליך שעברתי הייתי משקיעה את הזמן שבזבזתי בלצרכן כדי לפצות על תחושת החוסר שלי ולהתקרבן על מר גורלי- בלנהל את הכסף שלי בצורה בוגרת ואחראית-הייתי מרוויחה תחושת ביטחון זהה לזו של אותו עשיר צרכן. ואני יכולה להעיד שבתקופה שבאמת התחלתי לעשות את זה, ודווקא הרווחתי כמעט חצי ממה שהייתי רגילה להרוויח באותה תקופה- באמת הרגשתי הרבה יותר עשירה ובטוחה.

אז מה השלב הראשון בלהתחיל למנמל?

ללכת, לחשב מסלול מחדש, לנער קצת פריטי לבוש וחפצים שלא צריכים מהבית, לעשות סדר באשראי, ולנשום. אחרי פעם אחת כזאת כבר מרגישים יותר טוב.
הרבה יותר טוב, זה בטוח, מאותם צרכניסטיים כבדים שעוד פעם קנו צעיף שהם לעולם לא ילבשו ואין להם איפה לשים אותו.

 

הכותבת היא מעיין טל. בעלת הבלוג החברתי "הסולידרית" והעורכת הראשית של מגזין "מינימליזם ישראל"