צרכנות נבונה- אפשר להשתמש בכשרונות שלנו במקום בכסף?

יום אחד גיליתי, שהסקרנות והעניין שלי בהתנסויות שונות ומשונות, והצורך להביע יצירתיות בכל תחום אפשרי- בעצם יכולים להוות תחליף איכותי לשימוש בכסף. איך עושים את זה והאם זה באמת עדיף על פשוט לגהץ עם האשראי?  מעיין טל

 

המושג "תקרת זכוכית"- מתיחס למגבלה בלתי נראית שמפריעה לך להמשיך ולצמוח מעלה ולהגשים את שאיפותיך.
לרוב מתיחסים למושג הזה בהקשר של קריירה, כסף והצלחה חומרית.

 

במשך השנים הראשונות של שנות העשרים שלי גם אני ניסיתי לשבור את אותה תקרה. שוב ושוב עמלתי כדי להשיג יותר תהילה, הצלחה וכסף, וככל שהצלחתי יותר- סבלתי יותר, תהיתי מה אני עושה לא בסדר- ודחפתי חזק יותר קדימה.

 

אחרי שנים של סבל, ששום סכום של כסף או מוצר לא פתרו- הבנתי שכנראה שאני עושה משהו לא נכון-
והתחלתי לדחוף למטה.

ופתאום, גיליתי,  שזה הרבה יותר קל. לפחות לי.

 

יותר קל ללמוד להסתדר בלי מאשר לרדוף אחרי כסף שיאפשר לי את העם.
יותר קל לשמוח בחלקי, מלרדוף אחרי תהילת עולם
יותר קל להנות ממה שיש- מלחפש את מה שאין

 

וההבנה שעבורי הייתה המשמעותית ביותר היא- שכשאני מוותרת על השימוש בכסף ברוב המקרים- אני מרוויחה הרפתקאות ושעשועים שלא הייתה לי דרך אחרת להגיע אליהם. ועל כך אפרט.

 

הרפתקאה, שעשוע וחירות. זה באמת כל כך פשוט?

 

תכתיבי החברה מלמדים אותנו שאנחנו צריכים להתמקד בכשרון אחד- ללמוד מתמטיקה, טיפול או רפואה, אינסטלציה או הנדסת תוכנה- ולעסוק אך ורק בעיסוק זה במשך 8-10 שעות ביום.

הכסף שנרוויח מהעיסוק שלנו- יחולק בין כך וכך בעלי מקצוע שונים, גם הם מומחים בתחומם, אשר כל אחד ואחת מהם יפתרו את בעיות החיים המתקיימים מחוץ לבועת התעסוקה שלנו. אחת תספר לנו את הכלב, אחד יגזום לנו את הדשא, אחת תצבע את קירות הבית שלנו, אחד ימכור לנו ריהוט גן, אחת תספר את השיער שלנו, אחד יסיר לנו שיער בלייזר- וכך ננהל את חיינו- מחלקים את הכסף שלנו בין כל בעלי המקצוע, מניעים את הכלכלה, ומשועבדים למשרד.
יש אנשים שזה מתאים להם. אבל מה שאף אחד לא מספר לנו- זה שזאת רק אפשרות אחת

 

אפשרות נוספת, שלי אישית יותר מתאימה, היא לפתוח עסק עצמאי, לעבוד מעט שעות תמורת כמה שיותר כסף, ובשאר הזמן- ליצור בעצמנו פתרונות עבור הצרכים שלנו.
לספר בעצמנו את הכלב, לגזום בעצמנו את הדשא, לצבוע את קירות הבית בעצמנו, לשפץ רהיטים ישנים וליצור זולה בגינה בעצמנו, לספר את השיער שלנו בעצמנו וכו וכו וכו.

 

אני אישית מפיקה יותר הנאה ועניין כשכל צורך שעולה בחיים שלי (למשל אם צריך לספר את הכלב) הופך לאתגר והרפתקאה (אולי בגלגול אחר הייתי יכולה להיות ספרית כלבים? איך מספרים גוש תלתלים לבן שרק רוצה להשתולל ולשחק? אולי אפשר להפוך את זה עבורו לתרגיל אילוף, שילמד לשבת בלי לזוז?)

 

כל אתגר חדש מאפשר לי לממש כישורים חבויים ואפורים שלא היה מתאפשר לי לפתח אם הייתי מקדישה את כל זמני רק לתחום עיסוק אחד (והכלב שלי מאוד סובל במספרות כלבים, שלהגיע אליהן דורש זמן וכסף-אז מדובר בWIN-WIN לכל הצדדים)

 

בתהליך הויתור על רוב ההוצאות הכלכליות שאינן הכרחיות (תחבורה, מזון ומגורים) פתחתי פתח לחיים אינסופיים של למידה והרפתקאה.

 

אם צריך שטיח לסלון אני לומדת לסרוג
אם צריך ללכת לקוסמטיקאית אני לומדת למרוט
הפכתי לספרית המשפחתית
צבעתי את קירות הבית בעצמי
למדתי לגדל ירקות (אני לא מדהימה בזה, אבל לאט לאט)
לצייר (שיהיה מה לתלות בבית)
לשפץ רהיטים ישנים
לתקן בגדים שנקרעים
לתרגל יוגה בסלון (במקום לשלם על חוגים יקרים)
ללמד את עצמי (במקום לרוץ ולעשות קורסים להעשרה כללית, אפשר קודם כל לסיים לקרוא את כל הספרים שיש לי בספרייה)
לרקוח חלק מהקוסמטיקה שלי לבד
ולהיעזר בכישוריהם של הסובבים אותי (אבא שלי הקים לי תאורה בגינה, אבא של בעלי הוא נגר ולכן הוא בנה עבורנו כמה רהיטים, חברה שלי בעלים של מפעל לקוסמטיקה טבעית אז היא נותנת לי סבונים ואני עוזרת לה בשיווק העסק).

 

 

בשביל מה אלוהים נתן לי שתי ידיים?

 

 

וכך, החיים שלי הפכו יותר מעניינים, יותר יצירתיים- ויותר מתקשרים עם הסביבה שלי.
כשגרתי במרכז תל אביב- שאפתי לעבוד כמה שיותר, להרוויח כמה שיותר- ולהגיע למצב שיש לי עוזרת, שאני שולחת אל הבגדים למכבסה, קונה אוכל בחוץ, וצורכת בילויים כאוות נפשי.
והצלחתי.
אבל זה היה. פשוט. בודד. ומשעמם.

 

לפחות עבורי, המינימליזם עזר לי לשוב ולהתחבר עם הסביבה שלי, עם תחביבים וכישורים שבשום סיטואציה אחרת לא היה יוצא לי לפתח, ועם עצמי.

 

ובכסף שהתפנה לי- בחרתי לשפר את תנאי המחיה הבסיסיים שלי- עברתי לבית חלומותי בצפון הארץ, אני נוהגת ברכב חדש שאני אוהבת ואוכלת אוכל בריא במקום ג'אנק זול.

 

ועדיין, ביחס לתקופה בה הוצאתי הכי הרבה כסף בחיים בתל אביב- אני ובעלי מוציאים 7000 ש"ח פחות.

 

כך שאיך שלא מסתכלים על זה- שברתי את תקרת הזכוכית, פשוט את זאת שעמדתי עליה ולא את זאת שהייתה לי מעל הראש. זאת שאף אחד לא מספר לנו שקיימת בכלל.

ובתחושה שלי עכשיו, היום אני עשירה יותר.

 

הכותבת היא מעיין טל, בעלת הבלוג החברתי "הסולידרית" והעורכת הראשית של מגזין "מינימליזם ישראל"