הכתבה של "כאן 11" על דור הY ונושא הקריירה בחייו מעלה שאלה מעניינת: אולי אותו דור Y מושמץ הוא קורבן של סיטואציה שהדורות מעליו פשוט לא מבינים אותה? אולי באמת קשה לדור הזה להתאפס על קריירה, להתמיד בעבודה אחת, לשמוח במה שיש לו ולתת שעות במשרד לייק א מאדרפאקר- מסיבה טובה?
כשמגיל אפס מספרים לנו שאנחנו מיוחדים, שצריך לחלום, לכבוש את העולם, שאנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים, שה"אני" שלנו חשוב, שאסור לנו לפספס שום דבר, שצריך להיות לנו יותר מלאחרים.... אז איך מצפים מאיתנו לשבת מ9:00 עד 17:00 (במקרה הטוב) או מ9:00 עד 21:00 (במקרה הנורמאלי, בישראל) בשביל משכורת בינונית, בתאגיד גדול, כשאף אחד לא אומר לנו בו שאנחנו מיוחדים, מוכשרים, ואף אחד לא מאפשר לנו לממש כל אחד מהכשרונות שלנו ולהגשים את כל החלומות שלנו כל הזמן?
ברור שנהיה דור שמתפטר כל הזמן. הכל משעמם. הכל לא שווה. שום דבר לא מספיק.
בכתבה הראשונה מתוך סדרת הכתבות של "כאן", בשם "וואי וואי וואי- יום חמישי שמח", מסקרים את אותו דור Y חובב התפטרויות, ובאמת מעלים שאלות מעניינות בנוגע לכיוון אליו הולך עולם הקריירה היום-
האם דור הY הוא דור מפונק הסובל מFOMO (פחד להחמיץ את מה שמחכה לו מעבר לפינה) או שהתנאים השתנו וכבר לא שווה להתמיד בשום דבר?
האם המציאות בה קל לפתוח עסק, קל לשווק, קל ליזום- מעודדת את כולם להפוך לעצמאים, או שזה תוצר של נסיבות חיים בהם המשכורת הרגילה פשוט לא מספיקה?
והאם קשה יותר לעבוד כשכולנו מחפשים קריירה?
אם תשאלו אותי, לאחר מחשבה וצפייה בכתבה, כל התשובות נכונות.
הדור שלנו סובל מקדחת הFOMO, ולכן הוא מפונק
אבל- לא בא לנו להשתעבד ל10 שעות במשרד בשביל משכורת שלא מכסה שכירות ואוכל
הדור שלנו חושב שהוא מיוחד, כוכב, שהחיים שלו יהיו הרפתקאה- והמציאות האפרורית משעממת אותו, כי לא חינכו אותנו להפיק את המקסימום מהמינימום
אבל- אין פנסיות שווה, לא נקבל קצבת זיקנה, ביטוח לאומי פושט את הרגל וממש קשה היום לקנות בית
או במילים אחרות- כולם אשמים במצב. עכשיו צריך להחליט מה לעשות.
לדעתי- בזכות הקדמה, בזכות השינוי- יש יותר ויותר עצמאים, אדונים לזמן של עצמם, יזמים, שנהנים מאורח חיים גמיש שמאפשר זמן פנוי- ומי שחפץ בכך- אורח חיים מינימליסטי ופשוט, מבוסס שילוב של הישענות עצמית, הסתפקות במועט, ועצמאות כלכלית.
אפשר לעבוד מהבית ולגור איפה שרוצים (אפילו על קצה הר או בטיול במזרח)
אפשר להקים עסק קטן, לעבוד מעט שעות, ובשאר הזמן לעבוד- בחיים עצמם (לנקות את הבית בעצמנו, לכסח את הדשא בעצמנו, לגדל את הילדים שלנו בעצמנו- בלי לשלם לחוגים, מנקים, שפצים ושאר אנשים שיחיו את החיים שלנו במקומנו)
אפשר לעבוד חצי משרה, לגוון בין משרות, לעבוד קצת, לחסוך, להתפטר, לנוח, ולעבוד שוב
אפשר לקנות בית בחו"ל ולא בארץ, ב50 אלף דולר (למשל בארצות הברית) ולבנות תשתית של פרישה עצמאית שלא תלויה בפנסיה
אפשר להקים עסק גדול ומניב- ולפרוש צעירים
אפשר להשקיע בבורסה
אפשר לגור בקיבוץ (אם עוד נשארו כאלה) ולעבוד בו
ואפשר (רחמנא לצלן) לעזוב את הארץ (יש סקייפ, אמא תתגעגע פחות).
יש המון גמישות בשוק העבודה ואפשר למנף אותה לטובתינו
אבל
חשוב לזכור
שחלומות- הם מושגים של עולם מערבי, ולרוב הם מביאים ייאוש
ייעוד, לעומת זאת, אפשר לממש בכל זמן בכל עת, בלי לרדוף, בלי לצאת מדעתנו, ולא חייבים לממש אותו רק במסגרת ה9:00-17:00 במשרד.
וככל שעובדים פחות, יש זמן לעסוק במה שבאמת רוצים ואוהבים- במה שלהורים שלנו כמעט לא היה ממנו- בזמן הפנוי שלנו.
כתבה שווה צפייה.