בחלק השני בסדרת הכתבות של "כאן 11"- "וואי וואי וואי" בשם "אני רק רוצה שיאהבו אותי"- עסק הבמאי יאיר אגמון בנושא הבזבוזים האינסופיים של אותו דור מושמץ- ותוהה על הסיבות מאחורי הבזבזת.
הוא העלה שאלות חשובות שגרמו לי לתהות- האם הדור הזה חי "כאילו אין מחר" - כי באמת אין לו מחר?
האם באמת לו אותם צעירים היו חוסכים את כל הכסף שהם נוהגים לבזבז עדיין הם לא היו מצליחים לרכוש דירה- ולכן כבר עדיף "ליהנות מהחיים"?
האם הדור הזה הוא בעצם דור שמח, דור שפתוחות לו אפשרויות, דור שיודע לחגוג, לרקוד, לטייל ולעשות חיים- ואין בזה שום דבר רע?
האם האפשרות לגור אצל אמא עד גיל מבוגר ולבזבז כל שקל שמרוויחים על מותרות- היא פריבילגיה ולא תוצר של התנהגות ילדותית ופינוק?
האם הבליינות הפכה להיות מימוש עצמי בפני עצמה?
בתור ילידת דור הY בעצמי אני חייבת לומר שהזדהיתי. גם אני, שהייתי תל אביבית, בתקופה מסוימת בחיי האמנתי שלעולם לא אקנה בית- אז עדיף כבר לבזבז. היה לי חשוב לממש את עצמי בשעות הפנאי שלי ולהרגיש שמיציתי הכל: לאכול בחוץ וללכת למקומות ולא לפספס. גם אני קיוויתי לקבל לייקים על תמונות בפייסבוק, התבאסתי כשלא התיחסו אלי ברשתות החברתיות והשוויתי את עצמי לכל המנצנצים והמנצנצות שכל היום נמצאים בים (על פני הרשת, לפחות).
גם אותי חינכו ולימדו שאני מיוחדת, שיום אחד אכבוש את העולם, העלו לי את הציפיות מהחיים כל כך גבוה עד שהמציאות האוטופית שבנו לי הייתה כל כך מופרכת- שהכל הפך לחסר טעם ונכנסתי לדיכאון.
וגם אני, כמו הרבה צעירים כמותי, התפכחתי.
הבנתי שהשיח התל אביבי סביב ה"אין עתיד אז בואו נחיה" הוא רק תוצר של מרמור שהגיע בעקבות הכשלון של המחאה החברתית, שיצרה תודעה מתקרבנת המאשימה את הממשלה בכל צרותיה הכלכליות- בלי לקחת אחריות על החלק שלה במינוס בבנק.
הבנתי שככל שאצרוך יותר בילויים- ככה אהנה מהם פחות, והם יאבדו משמעות עבורי, עד שהצרכנות תהפוך לכיסא הגלגלים שלי ולדרך שלי לפתור כל בעיה בחיים.
הבנתי שלרדוף אחרי הנאות לא יביא לי אושר, ושכן יכולתי לקנות בית בכל הכסף שבזבזתי בתל אביב. אולי הבית לא היה במרכז תל אביב, אבל הוא יכל להיות בצפון, או באילת, או אפילו בחו"ל להשקעה.
או בקיצור
הבנתי שההורים, מה לעשות, צדקו.
אבל אני לא מאשימה את עצמי או את אותו דור Y , במיוחד לא את זה שחי בתל אביב. אנחנו לא בוחרים את המציאות אליה אנחנו נולדים, והמציאות בשנים האחרונות השתנתה כל כך מהר עד שעדיין לא הספיקו להבין את המשמעות שלה וללמד אותנו איך לעבוד בתוכה נכון.
בעצם, מתוך הסיטואציה עליה מדובר בכתבה נולד זרם המינימליזם.
בזה אחר זה אותם מבזבזים חובבי סלפי מתעייפים, רואים את חבריהם הפחות בזבזנים קונים בתים וחיים חיים שפויים בפריפריה- ומתחילים להבין כמה מטופש היה כל המרדף הזה אחרי שום דבר.
פתאום חו"ל כבר לא מרגש, פתאום מרגישים בודדים, פתאום מפסיקים לרדוף ומחפשים "דברים של גדולים"- יציבות, בטחון, משפחה, חברים.
אפשר גם לקרוא לזה להתבגר. אבל זאת תהיה בחירת מילים מתנשאת- במיוחד לאור העובדה שהצרכנות לא באמת פסחה על הדור המבוגר, זאת רק אשליה, פשוט אותו דור מבוגר, נקרא לזה, "כבר עשה את שלו"- והיום הפנסיונרים נוסעים לחו"ל, אוכלים בחוץ ורואים הצגות- "כאילו אין מחר", כי להם באמת אין מחר, לטענתם, המקום הבא שהם עוברים אליו יהיה בית הקברות (נגיד!) ולהשאיר ירושה לדורות אחריהם לא ממש מעניין אותם. יותר חשוב לנסוע לחו"ל כמה שיותר לפני שיהפכו לסיעודיים. (ומי יתווכח איתם?)
אז מה ניתן ללמוד מהכתבה הזאת?
שיש כאן בעיה, שכולנו מודעים לה כבר- שהבליינות ממצה את עצמה מאוד מהר, ולרוב מביאה לניוון, שיעמום ותחושת מיצוי.
שהרשתות החברתיות שיכלו לשמש אותנו כדי להעביר תכנים מעניינים ויפים זה לזה (כל אחד מוכשר במשהו, כל אחד יכל לשתף בדיחה, תמונה, שיר, ציור או סיפור- אבל כולם משתפים סלפי בים או מנה במסעדה) - הפכו לתחרות של שוויצרים משועממים וחסרי בטיחון. היום זה לא לחיות. זה קודם כל לצלם, אחר כך לחוות. אחר כך לספור את הלייקים. .
ממליצה לצפות בכתבה ולהרהר, זה עוזר, כי בכולנו- דור Y או לא, הוחדרו המסרים האלה, ויש לנו עוד הרבה עבודה עצמית לעשות...גם לי