בעקבות הפוסט של לוסי אהריש שקורא לתקשורת "לצאת לה מהרחם" עקב שמועות על היותה בהריון- נשים רבות הצטרפו למחאה שלה. ובאמת- אי אפשר שלא לתהות- למה אנשים מרגישים בנוח להתערב ברבייה הנשית? האם זה בגלל שילדים הפכו לסמל סטטוס של הצלחה בחברה שלנו? לונה דקל
חלק מהקולות הקוראים לחיים מינימליסטיים משלבים קריאה זו עם קריאה לצמצום מעבר לחפצים בחיינו, ותומכים בדרך מעט שנויה במחלוקת – צמצום ילודה.
בחירה במה שמכונה אל-הורות נתפסת כצעד נוסף של בחירה בחיים עם צריכה מועטת ככל האפשר, ואולי זה לא מפתיע, בהתחשב בכמויות המוצרים שכרוכים בהבאת ילדים לעולם וגידולם, בין אם אותם מוצרים מוגדרים כהכרחיים ובין אם לאו.
כמובן, שסיבה זו היא אחת מני סיבות רבות בגינן אנשים בוחרים לא להביא ילדים לעולם. אבל תהיה הסיבה שתהיה, כמעט תמיד התגובה של הסביבה להחלטה כזו היא שלילית.
בארצנו במיוחד, כמו שאומר השיר - "ילדים זה שמחה", והשאלה שזוגות צעירים נשאלים תדיר היא "מה עם ילדים?".
לאחרונה, התעוררה סערה קטנה סביב לוסי אהריש באותו הקשר, לאחר שתמונות שלה עוררו תהיות במדורי הבידור לגבי היותה בהריון. אהריש הגיבה בפוסט כן וחושפני ודרשה לשים קץ להתעניינות חסרת הלאות שיש במצב הרחם שלה. היא תיארה מצב שמוכר בוודאי הן לרווקות ורווקים והן לנשואים או מי שנמצא במערכת יחסים – מתקפת שאלות בכל מפגש משפחתי, תהיות מאחורי הגב, ועצות ותובנות שנשפכות מכל עבר מבלי שהתבקשו.
צילום: מתוך רשת 13. לוסי אהריש
החברה בה אנו חיים מתייחסת להבאת ילדים לא רק כאל נקודת השיא בחיים, המטרה שאליה כל אחד ואחת צריכים לשאוף, אלא גם כמאמץ קולקטיבי. אנשים רבים מחשיבים את עצמם שותפים לתהליך, החל מהתכנון (מתי תביאו ילדים? כמה תביאו? עד מתי תחכו?) ועד לביצוע (תאכלי יותר, תאכלי פחות, תתעלמו, תספרו ימים, לכו לרופא הזה, רק לידה טבעית, רק אפידורל), והם לא מהססים להביע את דעתם. ולמה בעצם? למה דודה חנה חושבת שזה בסדר לשאול את האחיינית שלה מתי היא מתכננת להביא ילדים? למה היא לא שואלת את האחיינית מתי היא מתכוונת להוציא תואר שני, או אם היא רוצה לנסות להוציא רשיון טיס?
אנחנו בשנות האלפיים, ועדיין – ילדים שווים הגשמה עצמית; זה הגביע הקדוש וכל מה שקורה, כל מה שאנחנו עושים, צריך להתרכז בזה. יש בזה הגיון די ברור, כמובן. יצר ההישרדות שטמון בנו רוצה להמשיך את קיומנו ולשם כך יש להתרבות. אבל אנחנו כבר לא חיים בשבטים קטנים ומבודדים – ההפך! הצפיפות בעולם כולו רק הולכת וגוברת, אין לנו מקום מרוב אנשים. ומאידך – יש לנו כל כך הרבה יותר אפשרויות לעשייה מאשר לפני עשרות שנים, שלא לומר מאות ואלפי שנים.
"ילדים זה שמחה", אולי, אבל גם לימודים ועבודה וטיולים ועצמאות – יש כל כך הרבה דרכים להרגיש הגשמה וסיפוק, שלא כוללים הריון ולידה. האם יצר ההישרדות שלנו כל כך חזק שהוא מתעלם מכל השפע שיש מסביב?
ייתכן שכן. אולי יצר ההישרדות טמוע במין האנושי היטב, והבאת ילדים תהיה לנצח המטרה הסופית בעיני החברה. אבל החברה שלנו צריכה להבין שיש יוצאי דופן וזה בסדר, כמו בכל דבר אחר בחיים. מותר לא לרצות ילדים – זה לא יביא להשמדתנו כי הרי לכך נדרש שכל העולם כולו יפסיק להתרבות ומתי אי פעם היה העולם כולו בהסכמה לגבי משהו?
מתוך הפוסט של לוסי אהריש בפייסבוק. להמשך קריאה
אולי ברגע שתיפול ההבנה הזאת, יירגעו גם החקירות וההתערבויות בנושא, כיוון שאם המשכיות המין האנושי מובטחת, כי תמיד יהיו אנשים שיביאו ילדים, אז לא באמת חשוב לדעת מי בהריון ואם לא אז מתי ולמה ואיך, ודודה חנה יכולה לנוח ולשאול את האחיינית שלה שאלות אחרות על החיים.
ומה לגבי לוסי? היא דווקא מספרת שהיא רוצה להביא ילדים, שהיא עברה כמה הפלות והיא בסדר עם זה, אבל מבקשת בנימוס שפשוט יעזבו אותה בשקט. ובאמת, למה שלא נעזוב אותה בשקט? בחורה צעירה שהצליחה לפרוץ גבולות, לשבור מוסכמות, להתחתן עם יהודי, לשפר את השיח בין היהודים לערבים במדינת ישראל - כל כך הרבה הישגים יש לבחורה הזאת, כל כך הרבה תחושת שליחות- ואנחנו עדיין מתעניינים רק במה שקורה לה בבטן? לא הגיע הזמן שנשנה את דעתנו על מה שנחשב היום להצלחה ?