מה זה מיינדפולנס ואיך הוא מתקשר למינימליזם? על נוכחות בימתית, הווייתית, והיכולת לייצר קשב אמיתי
כשלמדתי משחק ב"בית צבי" דיברו איתנו המון על "נוכחות בימתית".
"אין לך נוכחות על הבמה"
היה אומר אחד המורים בבית ספר לתלמיד שבדיוק סיים סצנה
"כשאתה עולה על הבמה- אף אחד לא שם לב אליך. הקהל לא מתמגנט. אתה לא משנה את האנרגיה בחדר".
בשבילנו, בתור תלמידי משחק חרוצים, ביקורת כזאת הייתה יכולה להיות קשה מנשוא. גם כי קצת איבדנו פרופורציות בתוך בית הספר התחרותי והעמוס, גם כי נלחמנו על חלום הילדות שלנו להיות שחקנים, וגם כי כשלומדים 14 שעות ביום במשך 3 שנים ומתנתקים מהעולם החיצון- המורה הופך בעיניך לאלוהים- וכל מילה שלו- קדושה.
רק מה הבעיה? שעם ביקורת שכזאת לא באמת היה לנו מה לעשות.
אוקי. אז אין לי נוכחות. מה לעשות? איך לייצר אחת כזאת? למורים לא הייתה תשובה. הם תמיד נתנו לנו את הרושם שנוכחות היא כמו כשרון מולד- או שיש לך את זה או שאין לך את זה. ובלי זה- אין לך סיכוי להיות שחקן.
רק היום, אחרי הרבה שנים של לימוד מיינדפולנס, הבנתי פתאום עד כמה הם טעו.
המילה נוכחות באה מהשורש- נוכח. ולהיות נוכח, על פי המיינדפולנס- זה משהו שאפשר לפתח בעזרת תרגול יום יומי במשך כל החיים.
אדם שעולה לבמה ונוכח- כלומר נמצא בכל הוויתו ברגע הזה- ממגנט אליו את הריכוז של כל תושבי החדר.
שחקן שקשוב לפרטנר שלו, מגיב בצורה אותנטית וספונטנית לכל מה שמתרחש על הבמה- הוא שחקן אמיתי. כזה שמצליח לאבד שליטה בתוך הדמות ולהתמסר לתפקיד. כזה ששוכח מי הוא באמת ומצליח להאמין שהסיטואציה המדומיינת אותה הוא מגלם- היא הדבר היחיד שיש.
ואת זה, אפשר לעשות, רק על ידי ריכוז מוחלט ושחרור מכל מה שמסביב. מהקהל. מהביקורת העצמית. מהמטלות שמחכות לו בסוף ההצגה. אבל בעזרת כלים מעולם המיינדפולנס- הוא יכול ללמד את עצמו לעשות את זה.
.jpg)
אז איך עושים את זה?
בעידן היום, בו אנו רצים ממטלה למטלה, ממסך למסך, מנוטיפיקציה לנוטיפיקציה, משופינג לשופינג- הרגעים בהם אנחנו באמת- נוכחים- שואפים, בעצם, לכמעט אף פעם.
מעולם לא הייתה תקופה בהיסטוריה האנושית בה הקושי לייצב את התודעה, את הנפש ואת המחשבוות היה כל כך גדול. אורח החיים שלנו הפך למהיר, התחושה התמידית שאופפת אותנו היא ששום דבר אף פעם לא מספיק, ואנחנו כל הזמן- רצים. רצים את החיים בלי באמת לחוות אותם במלואם.
ובדיוק כמו ששחקן נטול נוכחות על הבמה הוא שחקן שלא מצליח להעביר את הקהל חוויה אמיתית- כך גם אנחנו, שלא נוכחים בחיינו, לא מצליחים באמת לחוות אותם.
אנחנו אוכלים בלי להנות מהטעם
נחים בלי באמת לנוח (לגלול את הפיד זה לא לנוח)
ולרוב לא עוצרים את המירוץ סתם כדי להתבונן ביופי שיש לחיים להציע.
היופי בנוכחות על פי גישת המיינדפולנס, זה שאפשר לייצר אותה, גם אם איבדנו אותה לחלוטין. אפשר לתרגל שוב ושוב, יום יום, ולאט לאט להחזיר את החיים שלנו לעצמנו. את השפיות, את הפשטות, את תשומת הלב- למה שקורה כאן ועכשיו.
רק מה הפרדוקס? שמרוב שהחיים שלנו קדחתניים- אין לנו "זמן" לעצור- ולעשות את זה .
.jpg)
באורח החיים המודרני מאוד קשה לעצור הכל ולצאת לריטריט מדיטציה של שבוע, או להתחיל לתרגל יוגה באופן קבוע.
כפתרון לבעיה הזו ניסיתי למצוא כלים שיהיה קל ליישם ביום יום, דווקא בתוך הלו"ז הצפוף, בתוך המטלות, בתוך הבלגן, כדי שלאט לאט הריצה תהפוך להליכה, והרעש יהפך לשקט.
לפניכם ארבעה אלמנטים פשוטים שאפשר לשלב בשגרת היום יום:
פחות, יותר, להכיל, לתרגל.
1. פחות.
שמעתם פעם על המונח- הוויה?
הדרך הכי פשוטה לתאר הוויה היא לחשוב על דג ששוחה באקווריום עם מים. כולם רואים את המים- חוץ ממנו. אבל הם שם- משפיעים על כל תנועה שלו, מקיפים אותו, ברורים וקיימים.
ההוויה שלנו היא האנרגיה שאנחנו מביאים איתנו לכל מקום- וכולם מרגישים אותה - חוץ מאיתנו. ככל שהתודעה שלנו יותר עמוסה, ככה ההוויה שלנו תעורר בסביבה לחץ וחוסר נוחות. אם נשחרר את העומס- ההוויה תהיה מרגיעה ונעימה, וכמובן- נוכחת. ותשפיע על הסביבה לטובה.
אז איך מורידים עומס מהמערכת ומשנים את האנרגיה שאנחנו מביאים איתנו לכל מקום?
קודם כל- פחות.
פחות מסכים.
פחות סיגריות.
פחות חפצים מיותרים בבית (אין כייף גדול יותר מלזרוק ערימות של ניירת שכבר לא צריך, שכל פעם שאנחנו מסתכלים בהן אנחנו חוטפים התקף פאניקה קטן).
פחות קניות באינטרנט.
פחות שיחות אינסופיות בטלפון.
פחות.
ככל שלנפש שלנו יהיו יותר "מרוויחים" בין עשייה אחת לעשייה שניה- יהיה יותר מקום לנו.
המוח צריך את החופשות הקטנות האלה במהלך היום- תנו לו אותן.
דבר שני- יותר
יותר להשתחרר ממטלות שאנחנו דוחים (שילמת כבר את הדוח מלפני חצי שנה?)
יותר להזיז את הגוף (מתי בפעם האחרונה יצאת להליכה?)
יותר אוכל בריא (סוכר, מלח וקפאין- הופכים אותנו לעצבניים, פירות וירקות הופכים אותנו לערניים ומרוכזים).
יותר חברים, יותר טבע, יותר פשטות, יותר זמן עם המשפחה.
ככל שנשקיע בעצמנו יותר- ככה הסביבה, הקהל, התלמידים או החברים לעבודה- ירוויחו. כי יהיה יותר נעים להיות בחברתנו.
(וזה אפילו עשוי לדחוף אותם גם להתחיל להשקיע בעצמם, כי הם יגלו שאפשר.)
2. להכיל
כשהיינו ילדים, אם בכינו- נתנו לנו סוכריה.
אם כעסנו- ניסו להרגיע אותנו.
הכל- רק לא לתת לנו רגע להיות נוכחים בתוך הסבל והכאב שלנו.
השיטה הזאת- גרמה לנו לאגור ולאגור רגשות שליליים בתוך הנפש, ולהפוך אותנו, ובכן, לפקעת העצבים שאנחנו היום (לפחות ביחס למה שהיינו אז).
הדרך הכי פשוטה לשחרר את כאבי העבר, וגם ללמוד להכיל את כאבי ההווה- היא בפשטות- דרך ההווה.
אם נשב כל יום במשך 10 דקות בהן פשוט נכיל את עצמנו- עם העצבים, עם הלחץ לקראת היום שעומד להגיע, עם הכאב בכתפיים שנתפסו מרוב מטלות שלא הגענו אליהן, ונתרכז... לאט לאט הנפש שלנו תלמד שיש לה 10 דקות ביום בהן היא יכולה, פשוט, לשחרר. להיות. לכאוב.
והיכולת הזאת- להכיל את הסבל- תלך איתנו לכל מקום.
3. לתרגל
פעם, למדיטציה לא קראו מדיטציה- קראו לה, פשוט- "לשבת".
חקלאים שעבדו בחוץ במהלך היום היו מסיימים את היום שלהם- מתיישבים למשך שעה מול השקיעה, ומתרכזים. החיים שלהם היו כל כך נטולי גירויים- שהמדיטציה הייתה באה להם באופן טבעי.
היום, החיים שלנו כל כך עמוסים, שאנחנו אפילו לא יודעים איך להיות נוכחים ברגע- מרגיש. ולרוב האנשים גם אין זמן לתרגל.
אז מה עושים?
מנצלים את המטלות הקטנות כדי לאמן את התודעה שלנו, ולאט לאט (חשוב לציין שזה תהליך ארוך, ובדיוק כמו בנייה וחיזוק של שריר- גם את שריר הריכוז במוח צריך לתרגל כל הזמן ולאורך שנים) משפרים את יכולת הריכוז והנוכחות שלנו.
אז מתי עושים את זה?
כשמתקלחים, אפשר להפנות את הריכוז לזרם המים הפוגע בעור.
לפני שהולכים לישון- אפשר להרחיק את הסמארטפון, לעצום עיניים ולהתרכז בנשימות.
כשהולכים ברחוב- אפשר להתרכז בפסיעות, בתחושה של הרצפה על כף הרגל, בתנועה של הגוף.
פשוט לחפש רגעים קטנים "מתים" ביום- ולאמן דרכם את שריר הריכוז.
לסיכום-
אפשר להפוך את החיים שלנו ליותר, בלי לרוץ לקנות, בלי לעשות עוד תואר, בלי להרוויח עוד כסף. דווקא היותר נמצא בתוך הריכוז שלנו, בתוך עצמנו, והוא מעצים כל חוויה קטנה שנפגוש ביום יום. זה עובד, ושווה להשקיע בזה את הזמן והאנרגיה. כי, למה לא בעצם?
תשחררו.
תנשמו.
תחוו.
והתוצאות עשויות להפתיע אתכם :)