אני כמובן מדברת על הקטע המפורסם "רוצה להיות שם".
אז מה קורה בקטע?
עוגיפלצת מדבר עם חברו עזרא, על תאוותו לעוגיות.
לפתע מופיע ילד, ומבקש כך סתם משום מקום- שיסבירו לו מה ההבדל בין "כאן" ל"שם".
השניים מתגייסים לעזור לו, ועזרא מתרחק. עוגיפלצת מסביר לילד שעזרא נמצא "שם" והם נמצאים "כאן".
הילד מתבונן, ואומר שהוא רוצה להיות "שם".
הוא מתקדם לכיוון עזרא, וכשמגיע אליו, עזרא מסביר לו שעכשיו הוא "כאן".
"אבל הגעתי עד לפה כי אני רוצה להיות שם!" הילד אומר בבלבול
"אם אתה רוצה להיות "שם" לך לעוגי" עונה לו עזרא, וכך הילד מוצא את עצמו מטורטר בין השניים, במרדף אינסופי אחר יעד שלא מגיע לעולם. עד שלבסוף הוא פורץ בבכי- השניים מתייאשים ממנו, אומרים לו "תישאר שם. אין לנו זמן לילדים בכיינים כמוך" והולכים.
הילד שמח, לפחות סוף סוף הוא "שם". יש לו רגע אחד של הקלה.
ואז
מגיעה אמא שלו,
ואומרת לו :
"חיפשתי אותך בכל מקום! מה אתה עושה כאן?"
"כאן???" בוכה הילד?
"אמרתי משהו רע?" תוהה האם
ובכך נגמר הקטע .
אז למה הקטע הזה מייצג מבחינתי את הדור שלנו בהרבה מובנים?
עומדים שני מבוגרים, עסוקים בתאוות שלהם ומשוחחים עליהן.
מגיע ילד, שאין בו תאווה או רצון לרדוף אחרי שום דבר, הוא מגיע ככה בתמימות- עם שאלה.
שני המבוגרים עונים על שאלתו-
והילד- מוצא את עצמו נכנס למרדף אינסופי אחרי שום דבר, בו גם כשכבר מגיעים ליעד שרוצים לכבוש- מיד היעד שוב מתרחק.
הילד מוצא את עצמו סובל משלושה תסמינים של דור הY-
1. הוא מצא את עצמו עובר משלווה מוחלטת, משחק וסקרנות- לאחר דחיפה לא מודעת של הדור המבוגר- למרדף
2. הוא חווה תסכול אינסופי כאשר הוא נחרד לגלות שגם כאשר הוא רודף- הוא אף פעם לא מגיע לאן שהוא רוצה להגיע. היעד תמיד מתרחק באותה מהירות בה הילד מנסה להתקרב.
3. הוא סובל מ FOMO- fear of missing out . בכל מקום שהוא נמצא הוא מרגיש שהוא מפסיד משהו שקורה במקום אחר
גם בסופו של דבר שהילד מצליח לקבל אשלייה של "כאן"- שהוא הגיע אל היעד הנכסף, אמא שלו מגיעה ובמשפט אחד גורמת לו להבין שהוא לא הגיע לשום מקום.
החלק הזה בו האם פוגעת בילד בלי להבין אפילו מה היא עשתה, מייצג בעיני את הפער הבין דורי העצום של בני דור הY להורים שלהם.
רבים מההורים של בני דור הY גורמים לילדיהם להרגיש שלא משנה מה הם משיגים- זה אף פעם לא מספיק טוב. כי בהשוואה למה שהם הצליחו להשיג- לקנות בית, להתחתן ולהביא ילדים בגיל צעיר- החיים ההפכפכים של בני דור הY- המוצאים את עצמם חיים בשכירות עד גיל 40 במיקרה הטוב, מתחתנים לקראת שנות ה30 לחייהם ומחליפים מקצועות לימוד ועבודות, זה באמת עשוי להצטייר כלא מספיק או אפילו ככישלון.
מה שהכי מדהים בילד ברחוב סומסום- זה שעד שלא אמרו לו שיש דבר כזה "כאן" ו"שם" הוא לא רדף אחרי שום דבר.
בדיוק כמו הילדים של היום- שעד שלא מתחילים להפעיל עליהם מכבש של לחצים- להצליח, ללמוד, להגיע ל"יעד הנכסף" הלא הוא שרשרת של הישגים מעוררי קנאה וכסף רב בבנק- הם חיים את חייהם בפשטות ובשמחה, ולא נכנסים למעגלי תסכול שמזיקים להם.
האם גם אנחנו, דור הY, נספר לילדים שלנו על "כאן" ועל "שם"?
או שאולי אנחנו נלמד אותם ש"כאן" ו"שם" תמיד נמצאים באותו מקום, ואין אחרי מה לרדוף?
שכל השפע תמיד כאן?
שההצלחה נמצאת ברגע ההווה?
שהחיבור להווה ולמה שקורה הוא החיים עצמם, הוא ההצלחה האמיתית- וכל השאר הן רק תוצאות לוואי שלה?