אסי עזר יצא לפני 4 ימים בפוסט חושפני לגבי השימוש שלו בציפרלקס, והעובדה שהוא הפסיק לקחת אותו לאחרונה ובעקבות כך חווה התקף חרדה קשה. גילוי הלב של אסי שמביא כל כך הרבה שמחת חיים לטלוויזיה יום יום, גורם לנו לתהות- מה התפקיד של תרופות פסיכיאטריות בעידן של היום? האם אפשר בכלל להסתדר בלעדיהן? האם הציפיות שלנו מעצמנו כל כך גבוהות שאם לא נחזק את עצמנו בתרופות- פשוט נקרוס? \אשל עוזר
לפני ארבעה ימים חשף אסי עזר בגילוי לב את הקשיים שחווה כשהפסיק ליטול ציפרלקס אחרי 7 שנים.
בזמן חופשת עבודה במיאמי הוא חווה התקף חרדה קשה שאילץ אותו לבטל פגישות ולחזור לארץ, לדבריו בן זוגו אלברט שתמך בו בזמן המשבר ראה אותו במצב כזה בפעם הראשונה.
קודם כל אני מאחל לאסי עזר שירגיש טוב ומעריך אותו על השיתוף, זה חשוב במיוחד בגלל הפרסונה הבימתית שהוא מייצג;
מתוך פרופיל האינסטגרם של עזר. לקריאת הפוסט לחצו כאן
אסי עזר, הוא הפנים המחייכות של המדינה.
הוא מופיע במספר רב של תוכניות ותמיד באותה דמות - הבחור החיובי, השמח, האנרגטי, המצחיק, החד.
אני בטוח שהוא לא הגיע לשחק את התפקיד הזה במקרה, אני מאמין שבתחילת דרכו כשחקן ומגיש, באופן טבעי היו קיימות אצלו האיכויות האלו, אבל יש משהו שונה בין להציג את עצמך ככזה במשך תקופה קצרה ובאופן אותנטי לבין להופיע ערב ערב מול כל עם ישראל, כאשר העבודה שלך היא להיות האיש השמח והתזזיתי.
לא כל ערב אתה מרגיש אותו דבר, אבל כמו שמתכנת כותב קוד גם כשלא בא לו כי זו העבודה שלו, ונהג מונית נוהג גם כשלא בא לו כי זו העבודה שלו, אסי עזר צריך להפגין שמחה, אנרגטיות וחברותיות גם כשלא בא לו - זו העבודה שלו.
וזו בדיוק גם המהות של דיכאון וחרדה - ניצול יתר של משאבים נפשיים שמביא לחוסר שלהם, וכאשר זה קורה לאורך זמן נוצרת קריסה שנקראת דיכאון ואזעקה שנקראת התקף חרדה.
אסי עזר "השלים" את החוסרים עם ציפרלקס, הוא התרגל לאיזון מסוים שהצליח להרוויח דרך התרופה הזו, וכשניסה לשנות אותו קרה לו הזעזוע הלא נעים הזה.
ציפרלקס אומנם יכול להיות פתרון לאנשים מסוימים במצבים מסוימים- אבל זה כמובן לא אומר שכל מי שלוקח ציפרלקס יכול להיות אסי עזר, בדיוק כמו שאם אני אקח סמים ממריצים אני לא אהיה כריסטיאנו רונאלדו.
כולנו יודעים שלא נוכל להיות טובים בכדורגל כמו כריסטיאנו רונאלדו, אבל כשאנחנו צופים בטלוויזיה, לא נראה לנו שאסי עזר כל כך שונה מאיתנו, הוא בסך הכל מדבר ומנהל שיחות קלילות, ומבדר את הציבור הישראלי, במיוחד הצעיר.
אסי הוא מודל לחיקוי, דווקא בגלל שהוא מייצג את "הבחור הרגיל", מישהו שיעני יושב איתך בסלון וצופה איתך בטלוויזיה, אבל יש הבדל עצום בין לצפות בטלוויזיה לבין להיות מגיש ואסי עזר למרות היותו עילוי בתחומו הרגיש את ההבדל הזה על עצמו טוב מאוד - ונדרש לעזרה תרופתית כדי לתפקד .
אנחנו הצופים כמובן לא ידענו את זה, זה לא מעניין להראות לנו שמגישים הם בני אדם, שקשה להם, שהם לא באמת שמחים וזוהרים ומנצנצים כמו שהם נראים על המסך. הפרסונה הטלוויזיונית של המנחים היא הצגה, כאשר המטרה שלה היא לגרום לזהר הזה להיראות טבעי, כדי שאתה תרצה גם להיות כזה, או להיות קרוב למישהו כזה.
אנחנו כחברה שואפים למודלים לא מציאותיים בכל התחומים-
תלמידים וסטודנטים לוקחים ריטאלין כדי להצליח לעמוד בדרישות שאדם ללא עזרה תרופתית מתקשה לעמוד בהם,
ספורט הפך למקצוע מגיל צעיר מאוד ודורש מאנשים לשחק על מנת לפתח קריירה שכוללת פציעות והקרבה ולא על מנת ליהנות,
ומקומות הבילוי מתבססים על עזרה של אלכוהול, קנאביס, קוק וסמים אחרים כדי ליצור קשר אנושי ליהנות ולרקוד.
ואז, כשמישהו לא מרגיש טוב ברמה הנפשית והמנטלית והולך לרופא - הוא מקבל ציפרלקס, סם עם השפעה קבועה כדי שממוצע המצב רוח שלו יתייצב על קו תפקודי יותר- כדי לאפשר לו להמשיך ולדחוף קדימה.
הנפש שלנו והיכולות שלה לא יכולות להשתנות. מה שאנחנו מסוגלים להכיל ברמה הנפשית והמנטלית הוא קבוע.
הדבר היחיד שאפשר לעשות כדי להימנע מקריסה של המערכות הוא שינוי הדרישות שלנו מעצמנו ואחד מהשני, או הסמים שאנחנו לוקחים - הגיע הזמן שכולנו נבין שיש במציאות שלנו בעיית עומס וסטנדרט בלתי מציאותי ונתחיל להוריד הילוכים, אחרת נמצא את עצמנו כולנו קורסים, כל אחד בדרך שלו.