מה גורם לגל ניסמן, סולן הלהקה המצליחה Full Trunk להחליט לקיים הופעה קטנטנה בסלון הבית של מישהו? ומה גורם לאמנים מצליחים רבים לקיים הופעות קטנות מסוג זה?
אמש התקיימה הופעה של גל ניסמן, סולן להקת ה"בלוזרחית" Full Trunk , בישוב שורשים.
הלהקה אליה שייך ניסמן, שקיימת כבר למעלה מעשור, הגיעה לאחרונה להצלחה ענקית וכיום היא שוברת את הבמות של קיסריה, של הבארבי, של אמפי שוני.
הם עשו שיתופי פעולה עם אמנים מוכרים רבים, ביניהם Red Band .
השיר שלהם "וואלק" הגיע למקום החמישי במצעד של גלגלצ.
ובמילים אחרות.
הם פרצו.
אז מה בכל זאת גרם לניסמן, שסוף סוף קוצר את הפירות של עמלו הקשה אחרי כל כך הרבה שנים ורגיל לשבור את הבמות עם מוסיקה מרימה- לקיים הופעה קטנה ואקוסטית בישוב קטן, שהתקיימה- תאמינו או לא- בסלון של בית, מול 30 אנשים?
.jpg)
מתוך דף הפייסבוק של ניסמן. צילום: Gaya`s Photos
זה גם מה שתהה לארי, מארגן האירוע, כשסיפר לקהל שהגיע שהוא חשש לדבר עם המנהלת של גל ולקבוע איתה את ההופעה למרות שקיבל ממנו אישור מראש, ושגם היא בהתחלה לא ממש הבינה על מה הוא מדבר.
לאחר בירור, כך סיפר, המנהלת חזרה אליו ואמרה לו "לא הבנתי למה…. אבל הוא ממש רוצה לנגן לכם!"
את גל אני מכירה מהתיכון. למדנו באותה שכבה. אבל חוץ מהאלמנט המשותף הזה- לא החלפנו במהלך השנים האלה אפילו מילה אחת. הקשר שלי איתו הסתכם בכתבה שעשיתי עליו פעם בעיתון המקומי, כשהשתעשעתי ברעיון לכתוב שם טור קבוע על אמנים. אבל בעשור האחרון, כל הזמן שמעתי עליו. בהתחלה מחברים משותפים, אחר כך מבעלי ואח שלו שהפכו לחובבי הלהקה, ובסוף מאמצעי התקשורת.
כל פעם ששמעתי על ההצלחה ההולכת וגדלה של הלהקה שלו לא יכולתי שלא להיזכר בחלק מהדברים שהוא אמר לי בראיון שעשינו לעיתון בזמנו.
שהוא בחר בכוונה לא ללכת לריאלטי, שהוא גר בדרום הארץ כדי שיוכל להתקיים ממעט כסף ולהרשות לעצמו להתעסק במוסיקה ולא במלצרות, ושהלקה שלו מנהלת את עצמה- בלי מנהל (לפחות נכון לאותה תקופה).
להקות, כפי שבטח שמתם לב, נכון לעשור האחרון (פחות או יותר מהתקופה בה התחילו תוכניות הריאלטי המוסיקליות) נכחדו. אף אחת לא פורצת. כשזמר או זמרת פורצים לתודעה הציבורית זה בדרך כלל קורה בפורמט של אינדיבידואל ששוכר את שירותיהם המשתנים של נגנים כאלה ואחרים.
והנה, הקונספט הזה של "להקה" כלומר קבוצה שפועלת כאנסמבל יוצר - איכשהו בכל זאת הצליח.
כנראה, דווקא- בגלל שהם בחרו ללכת נגד הזרם.
לא לגור במרכז, לא לרדוף אחרי הברנג'ה, לא ללכת לריאלטי- אלא פשוט בדרך הישנה והטובה- לחרוש את הבמות של ישראל.
מאוד וינטג' מצידם. כך חשבתי לעצמי בזמנו כשניהלתי את הראיון. מאוד וינטג' ומאוד חכם. כי כשאתה לא טובע מבחינה כלכלית בתל אביב ומבזבז את כל זמנך על מלצרות בנסיון לממן את הדירה שאתה חי בה - יש לך זמן לנגן. וכשמעט כסף מספיק לך למחייה- אתה יכול להתקיים מהופעות.
למה אף אחד אחר לא חשב על זה (לפחות לא אף מוסיקאי שאני מכירה) ?
ואתמול, בערב בו ניסמן הגיע ככה פשוט, בלי פוזה ובגובה העיניים, ושר שירי בלוז ישנים לחבורה קטנה של אנשים בבית על ההר- עוד יותר התחוור לי מה הוא סוד ההצלחה שלו וכנראה של שאר הלהקה.
היכולת להתחבר לפשטות וליהנות ממנה.
זה מחזיר אותי לשאלה ששאלתי בהתחלה- למה ניסמן בחר לקיים הופעה כל כך קטנה כשיש לו כל כך הרבה אפשרויות אחרות?
אני משערת שמאותה סיבה שג'רי סיינפלד, שכשסירב לקבל 30 מיליון דולר נוספים (!!) כדי לכתוב עונה נוספת לסידרה שלו "סיינפלד"- חזר מיד לאחר מכן לבמות הפתוחות עם קהל של 50 איש כדי לנסות חומרים חדשים לסטנד אפ שלו, והמשיך להופיע במקומות קטנים ב30 השנים האחרונות (וגם בגדולים, בכל זאת הוא סיינפלד)
מאותה סיבה שאייל גולן מדווח שהוא עדיין אוהב לשיר קאברים בחאפלות ביתיות אפילו שהוא יכול למלא איזו במה שירצה, תמורת כל סכום שערורייתי שיגבה
וכשאני חושבת על זה, מאותה סיבה שאני בעצמי בתור זמרת הכי נהנית לשיר עם הלהקה שיש לי, סתם ככה בלי להופיע בכלל, אפילו בלי להעלות סרטון לפייסבוק- יותר ממה שנהנתי בכל ההצגות וההופעות שהיו לי בתקופת לימודי המשחק שלי בבית צבי בהם טחנתי מחזות זמר מסביב לשעון
כי האומנות האמיתית לרוב מבצבצת במקומות הכי פשוטים, הכי עירומים, הכי נטולי אגו ואינטרסים- ואי אפשר למצוא למקומות הקסומים האלה תחליף בשום מקום אחר.
וגם למה שהתרחש אתמול אי אפשר היה למצוא תחליף.
לבעלי היה יום קשה בעבודה. כל כך קשה שאפילו הארוחה הטעימה שהכנתי לו לא הצליחה לעודד אותו (והיא הייתה טעימה!).
הוא גרר את עצמו להופעה שהתקיימה מרחק כמה צעדים מהבית שלנו - מותש ועייף, בעיקר כדי לא לאכזב אותי (וכמובן כי הוא חובב הלהקה אבל לא ממש הבין את הקונספט של הופעה בתוך בית).
צפיתי בבעלי בעודו עובר טרנספורמציה- ברגע שהמופע התחיל כל האנרגיה שלו השתנתה. ניסמן ניגן בעדינות צלילי בלוז על הגיטרה ועם כל צליל וצליל היום הקשה שעבר עלי בעלי נמחק.
הוא ברגע אחד נכנס לאופוריה כל כך גדולה, שחמישים טיפולים אצל פסיכולוג לא היו מצליחים להביא אותו אליה.
ניסמן בהופעה עם השיר Redemption Song של Bob Marley
ניסמן חלף על פני השירים, אחד של ריי צ'ארלס ואחד של Full Trunk בגרסא אקוסטית, שיר אחרי שיר עם המון רגש (ולפעמים אפילו עם טעויות, אבל לאף אחד לא היה אכפת) והקהל פשוט נשבה. כולם היו מוקסמים, כולם יצאו בהיי מהמופע- ובעלי היקר, החזיר לעצמו את הכוחות שאבדו לו רק על ידי ההקשבה למוסיקה היפה שגל ניגן.
חזרנו הבייתה ברגל וחשבתי לעצמי
שלפעמים אנחנו מרגישים שלעשייה שלנו אין יותר מידי משמעות.
כי משמעות היא לא משהו שתמיד קל להבין או לראות בצורה ברורה,
אבל עשייה משמעותית היא לא בהכרח עבודה חינוכית או התנדבות או תרומה של כסף לנזקקים.
לפעמים אתה נותן לבן אדם מתנה רק על ידי זה שבחרת לעשות משהו מיוחד שכייף לך לעשות- וריגשת אותו. לפעמים זה המון. לפעמים זה הכל.
אז תודה לך גל על ערב נעים וקסום,
ומקווה שתמיד תישאר נאמן לעצמך
תהנה מההצלחה הגדולה
ותזכור שלפעמים היא נמצאת דווקא בתוך הרגעים הקטנים.