איך להשתחרר מהיאחזות לחפצים שלנו? מינימליזם וחיים על אונייה

22:52 17.05.2020

מה גרם לנטע כהן, מינימליסטית ומייסדת מותג LIVEBALANCE , לעזוב הכל, למכור את כל רכושה ולעבור לגור על ספינה עם 10 פרטי לבוש בלבד? על הקשר הרגשי שיש לנו לחפצים שלנו, לבגדים שלנו....ואפילו לאנשי הקשר בטלפון. 

 

מכירים את הביטוי LIGHT TRAVEL?
ביטוי שמתייחס לטיולים.
ביטוי שממליץ לטייל "לייט".
קל.
קליל.
עם מעט מטען.

אז אנשים מינימליסטים הם כאלה שאימצו את הביטוי הזה חזק לחיקם.

הם מתייחסים לכול החיים כטיול אחד גדול שהם רוצים לטייל בו בהוויה של לייט.


מינימליזם זה כמו דת בעיני.
נגזרת כלשהי של בודהיזם.
יש אמונה בבודהיזם שבשביל שנחיה במינימום סבל,
עלינו לשחרר אחיזה.
קוראים לזה attachment.
כלומר, עלינו לשאוף להוויה )mind of state )של attachment-non.
מכיוון, שעל פי הבודהיזם,
זו ההיאחזות שלנו שגורמת לנו לסבל בחיים האלה.
אם-כול-הסבלים.
היא היא הגורם,
השורש,
המקור -
לסבל.


מה זה אומר בדיוק "להיאחז"?
זה אומר להיקשר.
ולא להיות מסוגלים לשחרר.
להיות תלויים בדבר.
להאמין שהאושר שלנו תלוי במשהו.
או מישהו.
שאם אותו פריט, או פרט,
ייעלמו מחיינו פתאום – אנחנו נהיה אומללים ועצובים
וחיינו לא יהיו אותו הדבר בלעדיו.
נכון.
הם לא יהיו אותו הדבר.
הם ישתנו.
ובגדול, אנחנו יצורים שמפחדים משינויים.

 

ההיאחזות יכולה לבוא לידי ביטוי כלפי רכוש.
דברים מוחשיים – גדולים כקטנים.
בית.
רכב.
שמלה.
חולצה.


עכשיו את בטח חושבת על שמלת הכלה שלך ומזדעקת בפנים –
"לעולם לא אפטר משמלת הכלה שלי !!! - היא מזכירה לי את ערב החתונה !!!"
בדיוק.
אנחנו קושרים בין STUFF לזיכרונות.
וזיכרונות מעוררים בנו......
מנחשים מה?......
************************************************************************************************
נכון – רגשות!
אז למעשה – שמלת הכלה משמשת כמזכרת מערב החתונה.
ומה יקרה אם היא לא תהיה בארון יותר?
אותה אישה תשכח את ערב חתונתה?
- כמובן שלא.
אנחנו מפתחים אטצ'מנט כמעט לכול דבר.
לרהיטים.
לבובות.
שמיכות.
נעליים.
סירים.
קלמר.
ריחות.
מכתבים וברכות שכתבו לנו.
באמת....כמעט לכול דבר אפשרי.


בואו נדבר על ההיאחזות הקשוחה באמת – ההיאחזות באנשים אחרים.
יש לנו אטצ'מנט להורים שלנו, לילדים שלנו, לחברים שלנו, לבני זוג.
אל תבלבלו אהבה עם היאחזות.
אפשר לאהוב גם בלי להיאחז.
אבל זה קשה........מאוד קשה 

 

אני מאמינה שלכול דבר יש מטען אנרגטי.
ניקח בגדים למשל.
לפני "המכירה הגדולה" (ארחיב כבר) היו לי בארון בגדים 6-5 שמלות חגיגיות, עם שרוול ארוך, שקניתי בחנות מגניבה ברחוב שינקין בתל אביב.
כשקניתי אותן,
היה לי בראש שאלך איתן לבית הכנסת בקבלת שבת.
(באותה התקופה חייתי עם בן זוג שחזר בתשובה).
מאז, כול פעם שעיני נחו על אותן שמלות בארון שלי, נזכרתי בכוונה ששלחתי לשמלות האלה.
"הטענתי" אותן באנרגיה מסוימת.
כמובן שיכולתי ללבוש אותן לכול מיני אירועים, ולא רק לבית הכנסת,
אבל לעולם השמלות האלה הזכירו לי את אותו בן הזוג החוזר בתשובה.


דוגמה נוספת – הייתה תקופה בה יצאתי המון, (תקופת הוללות אם תרצו), והיו לי כמה שמלות (להבדיל אלף אלפי הבדלות מהשמלות מהסיפור הקודם ) שהיו שמלות ליציאות.
אתם יכולים לתאר לעצמכם מה השמלות האלה ראו....
גם הן נטענו באנרגיות.
אנרגיות של וודקה רדבול ממועדון האומן 17.
הנקודה שאני חותרת אליה היא זו – בגדים הם לא רק בגדים.
הם סיפורים.
זיכרונות.
וכול אלה ביחד יוצרים מטען.
שק.
משא.
שאנחנו סוחבים עלינו.
וכשאנחנו אוזרים אומץ ומעזים לשחרר STUFF – אנחנו משחררים את עצמנו גם מהאנרגיה שלהם,
וזה גבירותיי ורבותיי,
משמעותי מאוד.


בתחילת שנת 2018( בסוף ינואר!!! היה קרררררר!!!) יצאתי לטיול בטבע עם חברים.
טיילנו וישנו בטבע במשך 5 ימים, והיה עלינו תיק עם ממש, ממש, מעט דברים.
בטיול הזה התחלתי להבין כמה מעט אנחנו באמת צריכים.
וזו מילת המפתח פה בכול הסיפור הזה של מינימליזם בעיני –
כמה. אנחנו. -----באמת------- צריכים.

 

בעקבות הטיול הזה, (ועוד כמה דברים – עליהם ארחיב בכתבה הבאה)
אמרתי די.
סטופ.
לא סבבה לי ולא כיף לי,
אני רוצה לטרוף את הקלפים מחדש,
אני רוצה לעשות ריסטארט,
או במילים אחרות כמו שאני אוהבת לקרוא לזה –
חטפתי ג'ננה על החיים שלי.
במסגרת הג'ננה התחלתי,
בצורה טבעית,
לנקות.
ולהתנקות.
מכול מיני בחינות.
סגרתי את הקליניקה שהייתה לי אז,
התפטרתי ממקומות העבודה –
ועליתי ל-7 חודשים לעבוד, ולגור,
על אוניה.

כשהתארגנתי לעלייה לאוניה – התחלתי "להיפטר" מדברים.

מכרתי את הרכב.
עשיתי מכירה גדולה של ארון הבגדים שלי, תכשיטים, אקססוריז.
כשהתכוננתי למכירה הזו עברתי על ארון הבגדים שלי.
התחוור לי שאני משתמשת, ממש משתמשת, אולי ב%10-5 מהתכולה שלו.
ושיש כל כך הרבה פריטים שם שלא לבשתי מזה עידן ועידנים. יובל ויובלים.
שמתי בצד את הפריטים הבודדים האלה.
הפייבוריטים ביותר.
הקרם דה לה קרם של הארון.
נפטרתי גם מבגדים שעדיין אהבתי.
עדיין הרגשתי היאחזות אליהם.
וחשתי צביטה בלב מהמחשבה שהם לא יהיו אצלי יותר.
ואז הזכרתי לעצמי שכול הסיפור הזה
הוא תרגול ממש מצוין לנון-אטצ'מנט.
אז שחררתי באהבה.
ועכשיו – אגלה לכם משהו סודי.
הייתה לי קופסה.
קופסת מכתבים גדולה.
בה שמרתי כול פתק.
כול מכתב.
כול כרטיס ברכה.
כול מסר אהבה שקיבלתי אי פעם בחיים מאז שאני זוכרת את עצמי.
כן.
ממש ככה.

 

עד כדי כך.
הקופסה הייתה מפוצצת עד גדותיה.
בקושי נסגרה.
יום אחד התיישבתי עם הקופסה,
שפכתי את תכולתה על השטיח בחדר נעוריי,
והתחלתי קוראת,
ופותחת,
מחייכת,
דומעת,
מתרגשת,
נזכרת,
מהרהרת.....
חיים שלמים עברו עליי שם בתוך הקופסה הזאת.
זרקתי את הכול.
למעט מכתב אחד ויחיד.
מכתב מאמא שלי היקרה שתחייה, שכתבה לי כשסיימתי את בית הספר התיכון.
עליתי לאוניה עם מזוודה אחת ובה כ-10 פריטי לבוש.
וואלה, זה עבד מעולה.

 

למצולמת אין קשר לכתבה. אבל נראה שכייף לה

 


כן, היו מחשבות של "יגידו שאני חורשת", "יחשבו שאני ענייה ואין לי בגדים" ועוד בסגנון... – הן חלפו מהר.
יש קטע כזה לילדים בבית ספר,
אם הם רואים ילד שבא עם אותה חולצה רחמנא ליצלן
יום אחרי יום
הם מגנים אותו וצוחקים עליו "יא חורש".
זו חוויה לא נעימה שאני בטוחה מלווה רבים מאיתנו בלי שאנחנו מודעים אליה אפילו, שמובילה אותנו לפוצץ
את ארון הבגדים שלנו כדי שנוכל כול יום לשים אאוטפיט אחר.
לכשירדתי מהאוניה – המשכתי בתהליך הניקוי וההתנקות.
הפעם – החלתי את עיקרון המינימליזם – תחזיקו חזק !!!! – גם על אנשים !!!!


התיישבתי בסוף שבוע אחד,
בסוף חודש דצמבר שנת 2018 ,
ובמשך מספר שעות ארוכות ישבתי עם הטלפון הנייד
ומחקתי אנשי קשר.
כשהתחלתי – היו 3500.
כשסיימתי – 70.
הייתי המומה.
כל כך הרבה שמות של אנשים שהקשר בינם לביני כיום הוא......אתם יודעים..... – מקרי בהחלט.
היה כל כך כיף לעשות את זה !!!!

 

הרגשתי שאנשי הקשר "ששרדו" את הסופ"ש הזה הם אנשים שבאמת קרובים אליי,
ורלבנטיים בחיי היום.
ואני יכולה להשקיע בהם,
ולהתעמק בהם יותר,
כי עכשיו אני רואה יותר בבירור ובבהירות מיהם האנשים המשמעותיים בחיי.

וזה, בגדול,
העיקרון של מינימליזם בעיני – בעזרתו אנחנו מנקים את עצמנו ממסיחים,
ומצליחים לראות, בבהירות ובבירור –
מהם הדברים החשובים באמת בחיים שלנו.
בואו אני אעשה לכם קיצור דרך לגבי המסקנה של כול הסיפור הזה –
ה"דברים" החשובים באמת בחיים שלנו לא נקנים בכסף.
אלה קשרי חברות.
קשר אהבה זוגי.
קשרים משפחתיים.
תחושת ביחד.
שמחה.
ועוד.
כול אחד והאיכויות והערכים שלו.
והרמה הגבוהה ביותר – להגיע למצב שאנחנו בהודיה.
על החיים עצמם.
על הרגע הזה ממש.
מצליחים להיות בנוכחות מלאה ברגע הזה.
זו בעיני מטרת העל של מינימליזם, ובכלל.
והיא מאוד מאוד לא "מינימלית".

 

הכותבת היא נטע כהן, מייסדת מותג LIVE BALANCE

יזמית. תזונאית. טבעונית. לקטית. מינימליסטית. יוצרת